במשך שנים היינו רגילים לקבל את פני השבת כשאנו יושבים ליד שולחנות ערוכים, חדר האוכל לובש חג והאוכל מוגש על ידי התורנים. כך גם בקיבוצים שלא היתה נהוגה בהם קבלת שבת לפני הארוחה. 

אנו נמנינו עם אלה שבמשך שנים רבות קיימנו טכס קבלת שבת קצר לפני ארוחת הערב. קבלת השבת בוטלה בשל סיבות שונות שלא פה המקום למנותן.
הגיע תורה של ההגשה העצמית. היו שקיבלוה בהיסוס ובספקנות ואחרים ברצון ובהתלהבות, אך אינני יודעת אם מישהו תאר לעצמו את ליל השבת כשההגשה העצמית תפלוש גם לתחומו. 
לו היינו ממשיכים בקבלת השבת, היתה הפלישה הזאת מחוייבת דיון ומחשבה איך לשמור על דמותו של ליל השבת. משנתבטלה — לא היה מעצור להגשה העצמית גם בליל שבת והתמונה הנגלית לעינינו אינה מוסיפה כבוד, לא לעצמנו ולא לשבת. איך יעמדו עכשיו "הרים שושבינים לשאת אדרתה הזוהרת" של השבת כשבניה עומדים בתור עם מגש ביד מי בסבלנות ומי בקוצר רוח, ועיניהם נתונות למתקנים למיניהם, שמשם צריך לאסוף את ארוחת השבת, לצרף חלק לחלק מתפריטה, להוסיף את הסכו"ם, עד שהמגש מלא ואז לתור אחר מקום ליד השולחן (בקיבוצים הגדולים הדבר מסובך יותר, שם מתקני ההגשה העצמית אינם מרוכזים בפינה אחת)
לפעמים, כשאני יושבת נכלמת ליד השולחן בליל שבת (אחרי עשיה במשך שנים למען השבת), אני שומעת את שבת המלכה לוחשת באזני: "מה חטאי ומה פשעי כי ככה תכלימוני. הרי רבות בשנים את שמי פארתם, כתרים עטרתם לראשי, שירים רבים שרתם לי, אני זוכרת את כולם, אחד, אחד, דפים שהדפסתם וילדיכם היו מתחרים על אסיפתם בתום קבלת השבת וגם זה שמחני. האוכל אומנם לא היה בשפע כמו עכשיו, אבל לא חפזתם ולא התרוצצתם ממקום למקום. רגועים ישבתם ליד השולחן, השבת והשכינה שרתה בביתכם". שבת המלכה העתיקה כל כך וההגשה העצמית החדשה כל כך, קשה להן, כנראה, לדור בכפיפה אחת.