האפוס שלנו הוא אפוס היציאה משעבוד לחירות. אנחנו עם עתיק מאד, ואחד המעטים שאין לו אפוס של גבורת מלחמה. לא נכתבו אצלנו שירות כעלילות גלגמש או כ"איליאדה" וה"אודיסאה", או כשירות המאוחרות של רולן הצרפתי, המלך ארתור האנגלי, הארולד הנורדי, הניבלונגן הגרמני. האפוס הגדול שלנו הוא לא אפוס מלחמה, אלא אפוס של יציאה משעבוד לחירות ונדידה במדבר אל הארץ המובטחת. אמנם "מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף", אבל התהילה היא ל"ימין ה'" ולא לימין אדם.

ארבעים שנה נדודים במדבר, ויסעו ויחנו, נסעו וחנו, ובתוכם מתן-תורה. מהר סיני. זהו הזיכרון הלאומי העמוק ביותר שלנו שנתקדש על-ידי המסורת וגיבש את השבטים לעם. כיבוש כנען על ידי יהושוע ומלחמות המגן של השופטים מסופרים כהיסטוריה משובצת באגדות ארכאיות, אך לא יהושוע ואף אחד מן השופטים לא נתקדשו כמשה ואהרון, ולא דוד הכובש נחקק בדעת הדורות, אלא דוד הנער הרועה המכה את גולית, ודוד נעים זמירות ישראל בעל התהילים לא שלמה השליט, אלא שלמה החכם מכל אדם.

אינני איש דתי, אבל אני מאמין בכוחם של מיתוסים המלווים היסטוריה של עם. המיתוס יש בו היסטוריה, יש בו חכמה עממית, יש בו גורל ויש בו תחושת עתיד. מה נפלא הדבר, יחיד ומיוחד ואין שני לו בתולדות העמים, שהמיתוס הלאומי שלנו פותח בשתי המילים: "לך לך"! שתי מילים אלה הן כמו מפתח מוסיקלי הקובע את המנגינה להיסטוריה של אלפי שנים. היציאה לדרך, הנדודים, הכמיהה למולדת, ההתערות במולדת.