שהיתי בגולאג [מחנה עבודה לשבויים ולאסירים בסיביר] משנת 1942 עד שנת 1948. אלה היו
שש שנים קשות ומרות. בשנת 42 ידענו מתי פסח כי היינו על יד הגבול בין הונגריה
ורוסיה .ב- 43 כבר לא ידענו. בשנת 44 נודע לי במקרה מתי פסח, ומעשה שהיה כך היה:
באחד הימים הלכנו בקבוצה גדולה לעבודה ביער. אחרינו הלך שומר, איש צבא רוסי. אני וחברי
לא היינו במצב גופני טוב, ולכן פיגרנו קצת אחרי הקבוצה. שנינו ביינו תלמידי ישיבה
לשעבר. השומר הרוסי, שהלך אחרינו, שר משהו. שמתי לב שהוא שר משהו מאד מוכר לי. אמרתי לחבר
שלי: שים לב מה הוא שר. הוא שר הלל!" החבר לא האמין – איך יתכן ששומר רוסי ידע הלל? ניגשתי
לשומר ושאלתי אותו: "מה אתה שר?" והוא שר לי: "בצאת ישראל ממצרים" ואמר לי: דעו לכם שהיום
פסח". השומר סיפר לנו שהוא בחור יהודי והוא בא מחרקוב. ההורים שלו דתיים מאד. אבל הוא
שייגץ. בילדותו למד ב"חדר" ומשם הוא יודע את התפילות. בשבילי ובשביל חברי זה היה הלם. היום
פסח ואנו לא יודעים דבר. הגענו למקום העבודה ביער והתחלנו לחטוב עצים לפי הכמות של אותו
היום. היינו צריכים לחטוב את העצים, לחתוך אותם ולהעמיס על קרונות. באותו היום עבדנו במסור
ארוך ובמשך כל זמן העבודה שרנו את ההלל.

אני לא זוכר עוד פעם בחיים שלי ששרתי הלל בכוונה שכזאת כפי ששרתי אז ביער. מובן שלא
יכולנו לחשוב על מצה וכדומה. המזון שנתנו לנו היה בסך הכל מרק דליל 3 פעמים ביום. אם האיר
המזל, מצאנו בפנים חתיכת תפוח אדמה. לפעמים המרק היה מלוח עד שלא ניתן היה לאוכלו, ולפעמים
תפל בלי מלח כלל.

בשנת 48 ידענו מתי פסח, וגם זה במקרה. חבר שלנו נסע לעיר קירוב כדי לקבל
אספקה (נסיעה של 24 שעות הלוך ו- 24 שעות חזור). באחד המחסנים פגש יהודי זקן מאוקראינה.

הזקן הכין לעצמו לוח שנה, ולפי לוח זה קבע שבימים אלה חל פסח. החבר הביא עמו את הידיעה אלינו למחנה.