המבדיל בין קודש לחול
מזרע, תשכ״ו 1966
כבר ברכנו הרבה על הנוהג הזה שהחילונו משרישים בביתנו - לקבל את פני השבת, ולא משום שנצטוו בני ישראל על-ידי תורה מסיני, ואצל רבים בינינו בכלל ללא קשירת הקשר לתרבות ישראל. (מדוע לא בעצם?!), אלא שראינו כי יפה ונכון לעשות ערב אחד בשבוע לחג, להיות מסובין ערב אחד בצוותא גדול, אורים משבוע שחלף, נוגים או נוגהים ממעשי ימי החול.
ייקח בוודאי זמן רב עד שתעמיק מחדש מסורת זו שלנו, וודאי עוד תעבור שינויי גוון רבים. עוד יעבור זמן עד לימים שייאסף הקיבוץ בערב השבת באווירה של "שונה הערב הזה משאר ערבי השבוע", וודאי עוד רחוק היום בו תהיה נסוכה אווירה קדושה על סעודת צוותא זאת, ללא צעידות וכניסות בעצם טקס קבלת השבת, ללא התלחשויות וזמזום דברני, ועם השתתפות מלאה בשיר וניגון. אך כדי שנגיע לערבי שבת יפים כאלה, שיבואו לא כנתונים מלמעלה, אלא "היוצאים מן הלב" - ראוי שנשמור ונטפח את הטקס הצנוע המתלווה לקבלת השבת. שכך מטבעו של כל טקס שהוא מעלה אותנו מהשגרה המתונה. אולם אם נהפך הטקס לחול, גורר הוא בכך את הסעודה החגיגית עמו, והשבת מצטיירת כמי שלא החליפה את בגדי העבודה..