יהודי הארץ לא מיהרו לקבל עליהם חג שנוצר בגולה ע"י יהודי הגולה, ולתת לו תוקף מקודש ומחייב בארץ ישראל. אחת הסיבות הייתה החשש מתגובות השלטון והאוכלוסייה הלא יהודים בארץ, לחג שמציין את מפלת הגויים בפני היהודים.

אמר רב שמואל בר יהודה [אמוראי בבלי מראשית המאה ה 4 לספירה]:

שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני [את חג הפורים] לדורות!

שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות

(בבלי, מגילה, ז', 1)

 

רש"י מפרש – "שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן..."

רבי שמואל בר יצחק:

מה עשו מרדכי ואסתר – כתבו אגרת ושלחו לרבותינו, שכן אמרו להם:

מקבלין אתם עליכם שני ימים הללו בכל שנה?

אמרו להן: לא דיינו הצרות הבאות עלינו, אלא שאתם רוצין להוסיף עלינו עוד צרתו של המן...?

(ירושלמי, מגילה, א', 5)

 

עדות היסטורית לכך, שאכן "התעוררה קנאה עלינו בין האומות" בעקבות קיום חג הפורים, מצויה במאה ה 5 לספירה, אחרי שפשט בקהילות ישראל המנהג לערוך בפורים הפגנות של שמחה ולשרוף את דמותו של המן בחוצות הערים, עורר הדבר את חמתם של הנוצרים. בימי שלטונם של הקיסרים הונוריוס ותיאודוכסיוס, במאה ה5 לספירה, נאסרו חגיגות אלה לפי חוקי האימפריה הרומית. בשנת 415 תלו יהודי אימנסתר (סמוך לאנטיוכיה, סוריה) בפורים את דמותו של המן, ובכך הקימו עליהם את האספסוף, ששוסה על ידי מטיפים נוצרים.

(ילקוט פורים, עמ' 31)