כבנים לעם היהודי וכאזרחים בארצנו השסועה, כבר איננו מדליקים זמן רב את "הנרות הללו" על "הנסים והנפלאות ועל התשועות..."

היום, יותר ויותר אנו מדליקים נרות זיכרון, על המלחמות, ועל הקורבנות, על הדם הרב שנשפך מדי יום;

על הילדים הקטנים, על החיים הצעירים, על האבות והאמהות ועל החושך הגדול בלבבות ובנשמה;

והנרות אינם מקהים את הכאב הגדול ואינם מביאים אור בבתים שחשך עליהם עולמם;

קשה עכשיו למצוא מישהו שמאיר לו שביב של תקווה, שעיניו מאירות.

כי כל אחד מכיר מישהו... ובא לך לצעוק : "סורה, חושך!"

אבל האנשים הם אנשים.

גם השנה נדליק את נרות החנוכה ונציב אותם על אדן החלון.

אולי בכל זאת מישהו יראה אותם הפעם.

אולי מישהו ישעה לתפילות, לבקשות...

אולי מתוך האפילה האופפת אותנו, יפציע אור קטן.