הקידוש הינו ברכה על היין או התירוש לכבוד שבת וחג. הקידוש נעשה בערב שבת ובבוקר שבת לפני הסעודה. תוכנו מזכיר ומנכיח את קדושת היום.

בליל שבת כולל נוסח הקידוש את פסוקי "ויכלו השמיים והארץ" (בראשית ב', א'-ג') להזכיר את בריאת העולם ואת מקורה האלוהי של השבת - זהו פן אוניברסלי של הקידוש.

לאחר פסוקי "ויכלו" מברכים ברכת "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", ולאחר מכן ברכת השבת המזכירה את השבת כקשר וברית בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל - בברכת השבת בא לידי ביטוי פן לאומי של הקידוש.

בנוסח רקונסטרוקציוניסטי–מתחדש של הקידוש משמיטים את מוטיב הבחירה של עם ישראל מכל העמים, להדגיש שכל אחד יכול לשמוע את הקריאה האלוהית ויהודים אכן עושים זאת בשבת. לנוסח זה מקורות בנוסח הקידוש הספרדי של האר''י מן המאה ה16, בצפת. בנוסח האר''י לברכת השבת 35 מילים בדיוק כמו לקטע הראשון של ''ויכולו'' - ביחד 70 - יין בגימטריה.

נהוג למלא את כוס הקידוש עד שפתה - סמל לשפע וברכה. בדרך כלל נוהגים לקדש בעמידה. לאחר הברכה המקדש מכבד את כל הנוכחים בטעימה מן הכוס. היין או התירוש יוצרים קשר בין הברכה המופשטת לחוויה החושית, הנתפסת. היין מסמל שמחה, חגיגיות ויחוד ומדגיש כך גם את צד החדווה והשמחה בקיום המצווה.

הקידוש החל להתעצב כנראה בתקופת המשנה. הנוסח של ברכת הקידוש המשיך להתגבש ולהתעצב במשך הדורות.