"איננו אשמים"...
ריח עצי ההדר הפורחים משכר את האוויר... הנך הולך וחולם. ירק וריחות בשמים של פרחים... הגליל עוטה עצים... אנחנו מהלכים בכרם של קיבוץ "לוחמי הגטאות". הסמדר נותן ריח והפרדס פורח. ואנו מתנשאים עם רוחות האביב ואיננו מרגישים ברגלים העייפות. עם העץ שהתחדש בירק עליו אחרי השלכת נדמה לי שגם אני יצור חדש.

על מדרגות המוזיאון של "לוחמי הגטאות" יושבים הילדים ואני מקדימה דברים לפני היכנסם: "ילדים! היכנסו בשקט, והזדהו בנפשותיכם עם הילדים הקטנים ומורם הגדול יאנוש  קורצ'ק שעלו לרכבת המוות בשירה, כאילו יצאו לטיול ארוך שממנו לא שבו עוד. בשעה שטיילנו בגנים ואתם רקדתם את רקוד האביב ספגו הם, הילדים הקטנים כמוכם, את סבל הייסורים והמוות. אז פרצו כל הילדים בקריאת מחאה סוערת: אבל אנחנו עוד לא נולדנו אז, אנחנו עוד לא היינו עדיין בעולם". ופתאום נזכרתי... הרי הם עדיין ילדים קטנים ואנו עומסים עליהם זכרונות של עם נענה וסובל מתקופת שעבוד מצרים לפני אלפי שנים עד ימי היטלר בתקופתנו. הם לא התלוננו על הספורים העצובים והדמעות שטבלנו אותם בהם. אך קולם היה מתנצל: איננו אשמים - "אנחנו עוד לא היינו אז בעולם".

העצים פורחים מדי אביב באביב. ריח נרדים וורדים ספוג באוויר... צבעי פרחים בשלל צבעים ממלאים את העולם. הצפרים בונות קינים והחסידות נודדות והשדה אביב. זכֹר  נזכֹר את ימי השעבוד והשחרור... את האביב וגם את הסבל.