אתמול צעדנו, תהלוכה ארוכה וזוהרת, תהלוכת לפידים, מסורת מני שנים, חשיכה; מסביב מרצדים אורות הלפידים; הקטנים מכרכרים; הפיות מזמרים; חושך ואור מסביב. חושך ואור מסביב, וגם בפנים, בלב.

התהלוכה גורמת להתרוממות הרוח, להרגשה נעימה, להרגשה של יחד; ודווקא אז כל כך חסרים אלו שהיו עמנו יחד, ויותר כבר לא יהיו.

הרבה פעמים ביום אני חושבת על החברים היקרים שלנו, שנפלו במערכה, ואתמול, בתהלוכת הלפידים, כשעמדנו כולנו בחושך, ולפתע הגיחה בתוך החשיכה הכתובת הזוהרת: נס גדול היה פה – לא נתנו לי המחשבות מנוח. חושך ואור מסביב – וחושך ואור בלבנו.

נס גדול היה פה – כאז, בימי מלחמת המכבים ביוונים, כן היו במלחמת היהודים ביום הכפורים.

נס גדול, ועוד איזה נס! הדפנו את אויבינו לבסוף ויכולנו להם, אך במחיר יקר של מיטב בנינו, שנפלו במערכה עקובה מדם זו.

כמה זמן עוד נגזר עלינו לחיות כשחושך ואור משמשים בחיינו בערבוביה? כשעל כל דבר טוב, משמח, מעיב דבר עצוב וקודר.

בחג החנוכה, בתהלוכת הלפידים, כשהחנוכיה הגדולה והיפה, זכר לגבורת המכבים,  זהרה על התל מנגד, חשבתי על המשפחות החיות בינינו, שאיבדו את יקיריהן, ושלגביהם דיבורים על גבורה, ומלחמות היהודים באויביהם, הם לא רק מקראות, שירים וסיפורים, אלא אובדן חיים, אובדן חיים של היקרים להם.  בחג החנוכה, חג כל כך נעים ועליז לילדים, חג האור – מעיב השחור על האור שבקרבנו.

מי יתן ונס גדול יהיה פה – ולא נדע עוד שכול ויגון - "ומי אשר לב לו הצמא לאור ישא את עיניו ולבו אלינו לאור – ויבוא".