דינקה
הרהור לחנוכה
קיבוץ חוקוק, תשכ"ג
חג החנוכה בא. קיבלנו את תיק חנוכה המכיל בתוכו חומר רב למסיבת החג. עלעלתי בדפי החוברת ומצאתי טקס הדלקת שמונת הלפידים, מוכן ומזומן:
לפיד יוצאי מצרים
לפיד בר כוכבא
לפיד כובשי כנען
לפיד קידוש השם
לפיד קיבוץ הגלויות
לפיד מורדי הגטאות
לפיד גולי בבל
לפיד החשמונאים
ושוב התעוררה אצלי המחשבה : מהו חג ואיך לחוג אותו?
לכל חג רקע משלו, היסטוריה, הווי, פולקלור ומסורת המיוחדת לו.
חג החנוכה הוא חג של מלחמת מעטים מול רבים - חג הגבורה, חג השחרור, העצמאות וחג האורים.
החג קשור לתקופה היסטורית מסוימת ומוגדרת בהחלט. למה לנו אם כן, לערב אירועים חשובים וגדולים, בתוכנו של חג זה?
שלשלת הגבורה מאז ועד היום לאורך כל ההיסטוריה של העם העברי, סבלותיו ומלחמותיו ועד למלחמת השחרור הם אמנם יכולים לשמש נושא אחד, אך מדוע אנו מייחדים כל חג ממשנהו?
נשאיר את סיפור יציאת מצרים לפסח בלבד, את לפיד כיבוש כנען לחג העצמאות ועל מורדי הגטאות נספר ביום השואה וכו'. נראה לי ש"דייסה" זו מורידה מערך החג וייחודו. או שנצמצם את רשימת החגים בעלי רקע מוסרי לחג אחד, ויהיו חנוכה, פסח וחג העצמאות חגי שחרור וגבורה. ורשימת חגים שנייה, חגי טבע - חג אחד.
נראה לי בכל זאת שהדרך הנכונה היא לחוג חג עם מסורתו ההולמת אותו ואותנו.
נשיר את שירי החג, נאכל מאכלי החג ונספר על החג.
את הלפידים נדליק לזכר הנס שארע בבית המקדש, ונספר על מלחמת הגבורה של מתתיהו ובניו. נשיר: סביבון סב סב, מעוז צור וכו'.
נלבב לביבות ונאכל סופגניות.
נדליק נרות בחנוכייה הגדולה בחדר האוכל שאינה מתחדשת מדי שנה ותמיד בעלת "רעיונות" חלוציים, קיבוציים, נשמור אותה במחסן התרבות כשהשעוה מאשתקד עדיין עליה. נשמור על הקישוטים ונשמור על מסורת יפה של כל חג וחג.
הערה : בגן הילדים שמורה חנוכייה כבר עשר שנים לפחות.
את אותו המחזה, "נס חנוכה" אנו, ההורים, מציגים בפני ילדינו כבר 8 שנים לפחות ועד מאה ועשרים... ותמיד נשאר מתח החג, ההתרגשות לקראת בואו דווקא מתוך שמירת מסורת זו.