הערב נדליק נר ראשון של חנוכה תש"ע כממשיכי שתי מסורות משולבות, זאת בת מאות השנים של העם היהודי בכל גלויות עולם וזו בת עשרות השנים של עם ישראל השב לארצו. אפשר שאחד הדברים שמבדילים בין אותן מסורות שלובות הוא שבראשונה בעיקר מחכים לנס שיתרחש ויביא גאולה, ובשנייה מבקשים ליצור את הנס.

​

כמתבקש מרעיון הטבוע במסורת שחוזרים להזכירו כל שנה מחדש, לא רק כדי שלא יישכח אלא גם כדי שנבדוק את תוקפו, עד כמה הוא מבטא אותנו נכונה גם היום. על כן אין לתמוהה שגם המתח שבין הניסי למעשי עולה כל שנה על סדר היום.

​

חג החנוכה שלנו, משום שהוא מרובה בסמלים של מלחמת הטוב ברע, ומשום שהוא משופע בטקסים שקסם מהלך עליהם בריצודי אורות וברשפי אש, עלול להימצא במצב שתכניו נדחקים אל הצל בגלל סנוורי האורות. האור בשלל האמצעים הישנים וברוב השכלולים המודרניים לשחק בו, לא בא לשחרר אותנו מעיסוק בתכנים, אלא לקרבם, לעשותם "ידידותיים יותר למשתמש". משחקי האורות הם אמצעי נפלא לעורר אותנו אך הם אינם  "הבמקום", הם אינם הערכים והתכנים.

​

אם אני חוזר ומונה תכנים שהזכרתי במקום הזה בשנים קודמות (כמו גבורה אישית וקבוצתית, חופש מול שיעבוד, ייחודיות מול היטמעות, מעשה מול נס, אור מול חושך, מנהיגות) הרי זה כדי לראותם לא רק כלקח של העבר אלא בעיקר כמטרות לעתיד. בחג אנחנו מעלים על נס את הדברים שקרו בעבר, אבל תוך צפייה אל ההווה ואל העתיד. בחנוכה זה אפילו מוטיב מלווה: "בימים ההם בזמן הזה".

​

בואו נתחיל במעגל הקרוב (אחר כך נמשיך למעגלים נוספים), נבחן מה ייחודי לנו ומה "התייוונות" (אם בכלל מחפשים ייחודיות), כמה אנחנו מוכנים להשקיע ולהתאמץ וכמה אנחנו מחכים שיתרחש איזה נס, האם אנחנו משתעבדים בצורות שונות והאם אנחנו מבקשים להשתחרר מאותם שעבודים ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי לגרש חושך.

​

"אתה המכבי" אומר טשרניחובסקי וביאליק מוסיף "נחשפה-נא שכבות האורים הרבים! הוי, בני המכבים!" – הם אומרים לנו בדרכם השירית שנדרשת מאיתנו מַכָּבִּיוּת עכשווית ולא רק זו של פעם, ששרים לזכרה ועורכים לכבודה מרוצי לפיד.