ד"ר עירית אמינוף
השבת שלי - עבר והווה
עמק יזרעאל, קיץ התשנ"ט
א. ערב שבת והדלקת הנר.
בתל-ארזה שכונת ילדותי, הייתה השבת נוחתת על צמרות הברושים באור שונה מאורה בשאר ערבי השבוע. בדרך קבע הייתי ניצבת על הגזוזטרה(*) הצפונית שלנו ונועצת עיני בפסי האור כשהם דוהים ונעלמים מאחורי גגות הבתים היורדים במורד השביל לסנהדריה(**). כאשר נסתלקו הזהרורים האחרונים של הלהבות האדומות מקצה הברושים - ידעתי כי שבת היא.
אותן שנים, טרם דברו אלי צלילי הרינה והתפילה אשר בקעו מבתי הכנסת הרבים שבכל חצר בשכונתנו, שעל גבול שכונת הבוכרים. הייתי רחוקה אז מן הידיעה שביום מן הימים אשקע רובי ככולי בין דפי התלמוד וספרות חכמינו ז"ל וארביץ תורתם ברבים. אז, דברו אלי קרני השמש האחרונות של ערב שבת והתענגתי על העמידה בשעות הערב לבדי על הגזוזטרה, מול האור הנמוג והווילונות המוגפים לקראת שבת, בחלונות הבתים שברחובנו.
אמי, הדליקה נרות שבת לא על פי השעות ה"קבועות בחוק".
אמא שלי, בת לבונדיסטים אידאליסטים מרוסיה הלבנה וליטא, לא ידעה אפילו על קיומן של "שעות מחייבות" להדלקה. היא, [חניכת "השומר הלאומי" שעלתה ארצה עם אבי, אף הוא איש "השומר הלאומי" בראשית שנות השלושים] הרגישה את שעות השבת ואז, הדליקה את נרותיה.
*
גם היום, כששוקעת השמש בערב שבת, אני חוזרת לתל ארזה ורואה בברור את צמרות הברושים באור אדמדם כהה כנרות דולקים, וכשהיא נעלמת, הם עומדים כדמויות שחורות באור הערב. אני זוכרת כי בעת ששרנו בבית הספר: "ירדה השבת אל בקעת גינוסר וניחוח עתיק בשוליה", תמהתי כיצד לא ידע הכותב כי השבת ירדה על תל-ארזה שבירושלים ולא על שום מקום אחר.
*
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
(*) בירושלים של ילדותי, לא הייתה בשימוש המילה "מרפסת". כולנו הכרנו את הגזוזטרה, וכולנו אף עמדנו או ישבנו על הגזוזטראות. כשהגיעה ה"מרפסת" לעירנו, כבר הייתי ילדה גדולה.
(**) אותו השביל היורד מתל-ארזה לסנהדריה, הוא היום כביש רב חשיבות הנושא את השם מעורר המחלוקת: כביש בר אילן. אז היה זה שביל לא רחב במיוחד, שבמורדותיו היו אחי ואחותי מחליקים על סקטים אל עבר גן הסנהדרין ואני אחריהם בריצה, ובמורדו היה אחי הגדול מרכיבני על אופניו כשלבי מפרפר מפחד הירידה התלולה. עם כיבושו של השביל באספלט שחור על ידי ה"מכבש הכובש", הקיץ הקץ על השביל הקרוי: "הירידה לסנהדריה" ונולד: "הכביש לסנהדריה".
לימים, משהקמתי בית משלי, ידעתי בחושי שאת נרות השבת שלי אדליק רק כאשר תרד השמש וקרניה "ישחילו" את הצמרות הכהות, לא לפני ולא אחרי !
לעולם, איני יודעת ואיני רוצה לדעת את שעות כניסת השבת הפורמליות על פי סייגי ההלכה או את חלוקת שעות ההדלקה על פי מרחבי חיפה תל-אביב וירושלים. אני מדליקה נרות שבת, כאשר נוחתות הקרנים האחרונות על הצמרות, כשביתי רחוץ נקי ומוכן, כשהשולחן כבר "התלבש" חגיגית לכבוד השבת, וכאשר אני רחוצה, נקיה ומרגישה - שבת. רק אז, אני יכולה להדליק נרות שבת שמשמעות להם.
איני יכולה לשאת את ה"חידוש המהפכני" של חסידות חב"ד בדמות "טנק המצוות" העובר ברחובותינו ומודיע בקול הרמקולים הצורם אוזניים, לכל בנות ישראל הכשרות והכשרות פחות, על שעת הדלקת הנרות. נרותיי, שהודלקו בשעה בה הרגשתי אני את כניסת השבת, דולקים ,לפיכך, עד השעות המאוחרות של הלילה וכל אותן שעות - חג בבית.
כנראה, כוונתי לדעת גדולים בקביעת מועד הדלקת נרותיי:
רבי חנינא, קא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא,
אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה.
שבת קיט' ע"א.
[רבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת עם חשיכה,
ואומר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה]
*
עקב עיסוקי רב השנים במקורותינו ובחיי חכמינו ז"ל, ברור לי שמאז ומעולם נחלקנו בפרשנויותינו ובמעשינו ביחס למסגרת הכתוב ופרושיו. אחד מן הסיפורים על חנינא בן דוסא התמים, מעיד שאת אשר הבין האיש בפשטותו, אולי לא היו מבינים ה"ממונים" על שמירת המסגרת.
חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא.
[ערב שבת אחד ראה את בתו שהיא עצובה]
אמר לה: בתי למאי עציבת?
[אמר לה: בתי, למה עצובה את?]
אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת.
אמר לה: בתי מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק!
תנא: היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
תענית כה' ע"א.
מה אכפת לך בתי?!, אמר לה. מי שציוה על השמן שידלוק, הרי יוכל לומר בודאי, גם לחומץ או לחול או למים שידלקו. את הרי נתכוונת בכל מאודך לאותם נרות השבת, וכי חשוב באמת שחומץ בהם במקום שמן? הרי חשוב שאת הדלקת, את התכוונת, ואת קידשת. וגם אם טעית בפרטי ההדלקה, עדיין עיקר הענין הוא בכוונתך שנותרה טהורה. כך, אני רואה את דבריו.
*
וכחשיבותם של חמרי ההדלקה, כן חשיבותה של שעת ההדלקה.
מעולם לא ראיתי ערך מיוחד בשעה הכתובה על הלוח, אם אין המדליקה מוכנה לשבת. כל עוד נשמרת הכוונה לקבל פני שבת, כל שעה שנבחרה לצורך זה , טובה כרעותה.
*
ב. שמירת השבת וכבודה.
היום, אני שבה ונאחזת בזכותי להסביר למי שרואים בי ובדומים לי, גויים מחוסרי ערכים, כי את ריח השבת וטעמה גם שמרנו גם שימרנו. כשהיינו ילדים, התבטא הריח המיוחד של השבת בריחות החמין [הצ'ולנט] המתבשל על הפתיליות בפינת מטבחנו הקטן. כשעלה הריח, ידענו כי השבת "התיישבה" עלינו. חשנו וחווינו, אהבנו והתענגנו עליה ברוח אותו דיאלוג שבין ר' יהושע בן חנניה והקיסר הרומי לפני כאלף ושמונה מאות שנה:
אמר לו קיסר לר' יהושע בן חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף?
אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילים לתוכו וריחו נודף.
אמר לו: תן לי הימנו
אמר לו: כל המשמר את השבת - מועיל לו
ושאינו משמר את השבת - אינו מועיל לו.
שבת קיט' ע"א.
רבי יהושע בן חנניה מסביר לקיסר במילים שלנו , שרק מי ששימר, דהיינו: חווה את נוכחותה של השבת, ירגיש את טעמו של התבלין ו"יועיל לו". מי שלא שימר, דהיינו לא חווה כי אינו מבני אמונתנו, לא יוכל לחוש בו בתבלין.
וכשם שתבלין, טעם וריח, מבדילים בין איש לרעהו, כך היה טעמה של השבת שלי - שלנו, שונה מטעמה וריחה אצל שכני בשכונות "בית ישראל" הישנה, בשכונת "גאולה" המסורתית, ובודאי בשכונת "מאה שערים" החרדית.
מה שברור הוא, כי הם וגם אנו, חשנו בה, אהבנוה והתענגנו עליה איש בדרכו, והתבלין הועיל לנו באמת ובתמים.
*
עיקר בעייתנו היום היא בהבנת המושג שמירת השבת וכבודה.
הורינו, הבינו יפה את המושג ועוד בהיותנו ילדים לפני שהפעלנו שיקול דעת, חשנו על בשרנו את מושג השבת. למי מאתנו לא הייתה חולצה לבנה ויפה לשבת, עם מכנסים או חצאית כחולים כהים, בשונה משאר ימות החול. מאז ימי גן הילדים ועד היום אני שומרת בקנאות על ההבדל נראה לעין בין בגדי חול לבגדי שבת. גם כאשר הלכתי לפעולות בקן "השומר הצעיר" בלילות השבת הירושלמים , הייתה הופעתי והופעת כל חברי שונה. [כאשר שמעתי לראשונה את שירו של מתי כספי: שביל באמצע שביל בצד/ חפופים אחד אחד/
איזה נקיון וסדר/ איזה יופי של מצעד/,
חייכתי באושר, וידעתי שהוא שר עלי ועל בני מחזורי.]
וכך, מבלי משים כוונו אותנו הורינו אז, לדברי חכמינו, אשר הבינו את חשיבות המראה החיצוני המשתנה לקראת שבת, והדגישו, על כן, את בגדי השבת השונים מבגדי החול:
"ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך" [רות ג' 3:]
"ורחצת" - מטינופת עבודת כוכבים שלך, "וסכת" - אלו מצוות וצדקות,
"ושמת שמלותיך עליך" - וכי ערומה הייתה? אלא - אלו בגדי שבתא.
מכאן אמר ר' חנינא: צריך אדם להיות לו שני עטפים, אחד לחול ואחד לשבת.
וכד דרשה רבי שמלאי, בכון חבריא אמרו: כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבתא.
רות רבה ה' יב'.
[כאשר דרש ר' שמלאי כך, בכו החברים ואמרו:
מפאת עוניינו הרב, עטיפתנו בימות החול כעטיפתנו בשבת].
מבלי דעת התאימו חיינו גם לדברי חכמים על הפסוק:
"וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר"
[ישעיה נח' 13]
"וכבדתו" - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול"...
...- שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול..
...- שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול..
שבת קיג' ע"ב
בוודאות, אני יכולה לומר כי גם שיחותינו בבית ובתנועה, היו חגיגיות יותר וסטו מן הפרטים הפרוזאיים של יום יום. נושאי הפעולות בערב ששי [כך קראנו אז לערבי שבתות], תמיד היו שונים, כבדי משקל ורציניים יותר. היום, אני מחייכת בצחוק קל למקרא דברי הירושלמי:
" אמר ר' חייא בר בא: ר"ש בן יוחי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין,
הוה אמר לה: אמא שובתא היום"!
ירושלמי שבת פט"ו ה"ג.
[ר' שמעון בן יוחי כאשר היה רואה את אמו מרבה דיבורים, {דברי חולין}
היה אומר לה: אמא, שבת היום!]
*
המושג "שמירת שבת" עוטף בתוכו גם את המושג המעורפל "כבוד השבת". אמנם, אני מסכימה עם האומרים כי "כבוד" הוא מושג יחסי, ובכל זאת את הכבוד הזה ניתן לראות ואפילו למשש. נראה לי שאפשר "לשמור את השבת" על פי כל כללי ההלכה, ובד בבד לחלל אותה ואת כבודה, כשם שניתן לכבד אותה מבלי לשמור על כל הלכותיה.
*
במדרש, מופיע הסיפור המפורסם אודות אותה פרה של יהודי אשר נמכרה לגוי ולא זזה מרביצה בשבת:
"אמרו רבותינו: מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת.
נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד.
כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול.
בשבת הוציאה שתחרוש עמו ורבצה לו תחת העול.
היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה.
כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו:
בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה שאני מכה אותה
והיא אינה זזה ממקומה.
אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת.
א"ל: [אמר לו לגוי] בא ואני מעמידה.
כיון שבא ואמר לה באזנה: פרה פרה את יודעת כשהיית ברשותי
היית חורשת ימי החול ובשבת היית נינוח,
עכשיו שגרמו עוונותיי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך
עמדי וחרשי.
ומיד עמדה וחרשה. " וגו'
פסיקתא רבתי פרשה יד' "פרה". [מהד' איש שלום נו' ע"ב]
לא הייתי מגדירה אותה פרה כבהמה שומרת הלכה, נכון יהא לראותה כבהמה שחוותה והרגישה על בשרה, מהותו של יום המנוחה והתרגלה, וכשנמכרה לגוי, המשיכה בהרגליה ושבתה.
השבת הפכה גם עבורה צורך בסיסי לקיומה. לא פעם שמעתי כי מכנים אותנו בהמות הפחותות אף מאותה פרה, אשר לעומתנו - ידעה קיום מצוות מהו.
איני נעלבת מהשואה זו!
מקורותינו אשר השכילו לטעת את תחושת השבת בבהמות, בחיות השדה ואף בצומח - כוונתם היתה עמוקה ביותר, הרבה מעבר לתיאור הפשטני של אותה פרה.
הם הבינו כי תחושת השבת מקיפה לא רק את האדם אלא את ההוויה כולה לרבות החי והצומח:
אמר ר' שמעון בשם ר' סימון חסידא:
בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים [בשבת]- אין התאנה אומרת כלום.
אבל לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, והיא צווחת ואומרת: שבת היא!
שוחר - טוב, תהלים עג': [מהד' באבער קסח' ע"א]
*
ג. חילול שבת.
עשרות רבות מאד של מאמרים בדברי חכמים, מדגישים את שכרם של שומרי השבת, לעומת עונשם של מחלליה.
למן המאמר:
בעוון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת
חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין.
-
שבת לג' ע"א.
דרך הדברים הקשים:
תנו רבנן: על שלוש עבירות נשים מתות יולדות:...
ר' אחא אומר: בעוון שמכבסות צואת בניהם בשבת"
-
שבת לב' ע"א.
ועד לאמירה בעלת החשיבות ההסטורית :
אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת.
שבת קיט' ע"ב.
אולם, אל מול כל אלה נצבת התפיסה ההומנית הגורסת כי
פיקוח נפש - דוחה שבת
שבת קלב' ע"א.
וכן: תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר:
תינוק בן יומו וחי - מחללין עליו את השבת,
דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו את השבת
שבת קנא' ע"ב.
למען החיים, גורסים חכמינו, מותר לחלל את קדושת השבת כי קדושתה משנית בחשיבותה לקדושת החיים. איני מרבה להשתמש במושג "קדושה" אולם לשם הבהרת הדברים לא מצאתי מושג שיבהיר טוב יותר את הכוונה.
סמלים חשובים כמו השבת, או כדוד מלך ישראל, עומדים תמיד בדרגה נמוכה יותר מערך החיים. על כן תינוק בן יומו שהוא חי וניתן להצילו, חשוב מן הערך הנשגב של השבת. לעומתו אפילו דוד מלך ישראל, אם אינו חי, אין סיבה שבגללה כדאי או ראוי לחלל עליו את השבת, והיא נשארת במדרגה גבוהה ממנו.
זו שבת שבה לא רק "נשמה יתירה" אלא - תפיסה מיוחדת, הבנה וחכמת עולם.
את השבת הזו - קבלנו.
*
ד. זכרון השבת
אם ישאלוני בגיל מאה מהו זכרון השבת העמוק שלי, אומר ללא היסוס: תכנית הרדיו "שירים עבריים כבקשתך". מדי שבת בשעה שתים עשרה בצהרים, לפני הארוחה, הייתה כל המשפחה מתכנסת סביב "הקופסה המזמרת" ממנה בקעו: קולה של שושנה דמארי המזמרת על "בת שבע", על "איה" , על "משלט בודד משמאל לכביש הראל", או על ה"כלניות", קולו של שמשון בר נוי המעמיק לשיר על הכנרת, קולם של זמרי הבריגדה עם "שיר ההודיה", או של זמרי הצ'יזבטרון עם שירי "תחמושת קלה" של מלחמת השחרור.
הבית היה אפוף קולות וצלילים של ארץ ישראל וספוג אהבה לעם ישראל ולארצו.
זו הייתה שבת ישראלית, מיוחדת במינה, אהבנוה ויחד עימה אהבנו כל מה שקשור להווייתנו הישראלית והיהודית. מבחינת ההלכה, אודה, חיללנו אותה, אך מבחינה ערכית של קשר לעם לתרבותו ולארצו - שמרנו אותה וכבדנוה.
זו היתה ועודנה השבת שלי, זוהי השבת שלנו.
בין אם היא נכנסת לחיינו בארבע ושלושים אחר הצהרים של יום ששי, ובין אם תחדור לבתינו בשעה שבע בערב, בין אם נדליק בה את מכשיר הרדיו או את התיבה המנגנת ונאזין למוסיקה, ובין אם נקשיב אל התפילה העולה מבתי הכנסת, התוכן היצוק בה הוא שלנו - אישי.
כל עוד אנו ממלאים אותה בקורת רוח ובשנוי מהותי מן החולין, אין אנו מחללים אותה, אנו מקיימים אותה, מכבדים אותה ואפילו משמרים אותה.
[בהכירי את אלישע בן אבויה "הכרות קרובה", אין לי כל ספק שאפילו באותם רגעים דרמטיים, על סוסו בשבת, חש אלישע , כמונו, את משא השבת על גבו וחווה אותה דרך פרסות סוסו. וכשהוא מצווה את ר' מאיר, תלמידו וחברו, לחזור מפני חילול שבת, הוא נותן את הביטוי העמוק ביותר שלו לחוויית השבת, גם אם בעיני ציבור החכמים נתפס אלישע כאחד ממחללייה וממבזייה.]
ואף אנו, היוצקים בה תוכן אחר ושונה מימות החולין - ונוהגים בה באהבה,
היוכל אדם לומר שאין אנו שומרים עליה?, שאיננו מכבדים אותה?
לנו התשובה, רק לנו!
עוד לחג >
