השנה חגגנו את חג האסיף במלוא הדרו - ועל כך יבורכו כל העושים במלאכה.

​

אך אינני רוצה לדבר הפעם בשבחו של חג זה, אלא להעלות כמה מחשבות, שבאו בעקבות תגובותיהם של חברים, שהתבטאו בעיקר בתקופה של ההכנות לקראת החג.

​

קבוצת חברים צעירים, בעיקר הרקדנים, הרהרו בקול רם האם בכלל צריך לקיים את החג כל שנה באותה מתכונת. אולי כדאי שנה אחת לבטלו, או לחגוג אותו בצורה יותר פשוטה וקלה, בלי הכנות מרובות. השאלות האלה נובעות  מתוך הרגשה של עייפות, כי חברים אלו תורמים בכל מסיבה וחג מזמנם וממרצם.

​

והעומס עליהם רב מאוד. הרגשה נוספת שישנה היא שחלק קטן של אנשים תורם לחג וכל השאר רק נהנים. חברים אחרים התבטאו: החג הזה "משגע" את כל המשק חודש קודם - ובשביל מה? בשביל שעה של חגיגה. או: לא כבר משעמם לשמוע כל שנה את אותם הקריינים, עם אותם המשפטים, ואותם הריקודים שכולם נראים לי כריקוד אחד שחוזרים עליו?

​

הבאתי את הדברים האלה שלא על מנת לנגח או להטיף מוסר, אלא על מנת לעורר מחשבה, ואולי כדאי אפילו לערוך דיון: מהו חג, מהי מסורת, כיצד עלינו לחגוג את חגינו - האם לחזור על אותה מתכונת (מסורת) כפי שהאדם הדתי עושה, כאשר יש לו תפילות וזמירות מיוחדות וקבועות לכל חג, או שיש לשנות את הדברים מדי פעם.