"היום פורים – מחר יום חול" -

כך מילות השיר, אלא שאין הוא מעודכן, שכן כשחוגגים את פורים ביום שישי הרי שמחרתו – שבת – גם היא נאצל עליה מזוהרו של מועד, ומה עוד כשחל בה חגם של ילדים. [...] אך מה נדקדק בפרטים, ימינו חול הנם מחר-כאתמול, שלשום – כמחרתיים והחגים והשמחות הם המעניקים להם גוון צבעוני יותר.
כציבור חילוני שהתרחק בכוונה וביודעין – בראשית דרכו – מכל מסורת יהודית דתית, ניתק הקיבוץ עצמו מדפוסי החגים המסורתיים שהיו מקובלים מזה דורות ביהדות האירופאית.
נעשו – ונעשים – נסיונות ליצור דפוסים חדשים בזני זמננו ומקומנו. ניסו, ולא פעם באופן מגוחך, ללקט אותם קטעי מסורת שאינם דתיים מובהקים להוסיף להם נופך ציוני חלוצי וקורטוב הוויה חקלאית סוציאליסטית ולרוקחם ליצירה תרבותית קיבוצית. אך התבשיל - החג – חסר את אותה תחושת הזדהות רגשית אישית שהיא נחלת החוגים הדתיים. התוצאה היא חגים ששמחה שבלב וחגיגיות כמעט שאינה נכרת בהם ושהצלחתם מותנית בכשרונה של ו' תרבות. חגי ילדים נעדרי משמעות עמוקה יותר לגבי המבוגרים, בה הציבור פסיבי ומשועמם על-פי-רוב.
יוצאים מהכלל הם פורים וחג העצמאות. האחרון הולך ודועך אף הוא בהדרגה [...]

חג פורים הוא חג חילוני בעצם, שאינו טיפוסי לאופי החגים היהודיים. מ"מגילת אסתר" נעדר החותם הדתי המובהק, שם ה' אינו מופיע בה אף פעם אחת ושמות הגיבורים הם פרסיים שמוצאם בשמות האלים האכדיים.
הסיפור עצמו הוא סיפור הווי חצרני טיפוסי, שבו הנכלים והאינטריגות תופשים מקום מרכזי. דמותה של אסתר כצדקת היא מפוקפקת למדי, וגבורתו של מרדכי אף היא רחוקה מאוד מגבורתם שלך גיבורים לאומיים קלאסיים כמו המכבים למשל. אף המנהג לאכול אוזניו של המן נשמע ברברי למדי...
בעוד שאר חגי ישראל מאופקים וחמורים הרי בחג זה ההוללות והשמחה מותרים ורצויים והתחפושות העליזות חובה הן (למרות האיסור של "לא ילבש גבר כלי אשה" ולהפך)....