top of page
פורים
מקורות והגות/

חג קלריקלי

יראון, 1964

אש התמיד הפורימית -

משנכנס אדר כבר מאוחר להתחיל להרבות בשמחה. מה טעם? גוי, כשהוא רוצה לשמוח – הולך לו לבית המרזח, שותה כמה בקבוקי יי"ש, שובר את הבקבוקים ואת ראשי-שכניו – ושמחת עולם על ראשו. יהודי, כשהוא רוצה לשמוח – עליו לעיין תחילה אם לא חל איזה יאהרצייט בסביבה ואם מבחינה לאומית-סוציאליסטית-אידיאית-חברתית מותר לו לשמוח בזמן זה ובצורה זו, על אחת כמה וכמה - קיבוצניק, שהאישור על שמחתו צריך לבוא באסיפה הכללית, אותה אסיפה שעדיין לא שמרה באדר לבחור את המוסדות שבחירתם החלה בתשרי.

כשהציצה החברה הקיבוצית אל פרצופו של חג הפורים - מצאה אותו שלילי ואנטיפאטי מכל הכיוונים. איזה מום לא מצאו בו? חג קלריקלי, מבטא את כל השלילה שבחיי השתדלנות בגולה, חסר תוכן לאומי וסוציאלי, בקיצור, כתם שחור בלוח השנה, פגע בלתי-רציני בחיינו הרציניים. אחר-כך התברר כי בן-אדם, כדברי הבדיחה העממית, הוא רק בן-אדם ולפעמים גם זה לא... יום אחד בשנה הוא צריך להשתגע, אבל בכל הרצינות - שאם לא כן עלול מישהו להשתגע ביום אחר. קיימנו וקיבלנו איפוא על עצמנו להשתגע בציבור בהדרכת המוסדות המוסמכים ובמיטב יכולתנו.

עוד לחג >
bottom of page