חירותה של המדינה כולה תלויה וקשורה בשאיפה לשוויון. חורבנה של יהודה מוסבר בספר ירמיה על ידי ביטול שאיפה זו ועל ידי קיומו של מעמד-משועבדים, והנביא קרא: "אתם לא שמעתם לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרע" (ירמיה ל"ד, י"ז). עם של משעבדים ומשועבדים לא יצלח לשמור על חירותו, ובסופו של דבר גם המשעבדים יהיו למשועבדים.

בזמן "שיבת ציון", היתה צעקת העם ונשיהם לנחמיה: "ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו, והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ושדותינו וכרמינו לאחרים" (נחמיה ה', ה'). נחמיה רב את ריבם של הנפגעים וגזר: "השיבו נא להם כהיום שדותיהם, כרמיהם זיתיהם ובתיהם... ויעש העם כדבר הזה". מעשהו זה של נחמיה הציל את חירותה של יהודה.