הרבה פנים לחירות והרבה מבחנים לה. והקשה שבהם - החירות הפנימית. חירות במובנה המקובל היא חירות מדינית, שחרור משעבוד לעול זר, כפוי ואנוס. אך חמורה ממנה היא השעבוד מרצון. שעבוד מאונס תחום שליטתו הוא גוף האדם; שעבוד מרצון, פגיעתו היא הנפש והרוח. הראשון הוא בבחינת אסון, השני חטא לא יכופר; את הראשון אפשר להסיר "ביד חזקה ובזרוע נטויה", את השני רק בהתגברות אדם על עצמו, במאבק עם עצמו. לכן ציוותה עלינו ההגדה "כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". היציאה ממצרים - לכל צורותיה וגילוייה - היא חובה, ולא זכות בלבד. הפילוסופיה המדינית מאז הרנסאנס עומדת על זכות האדם לחירות זו תמציתה של הדמוקרטיה. המוסר העברי, שנחצב מניסיון עבדות מצרים, עומד על חובת החירות, כחובה מוסרית, שרק עמה נעשה אדם בן-חורין במלוא המשמעות.

חירות-של-אמת אחות היא לשוויון של אמת. במקום שישנו אדון ועבד לא ישכון שוויון ממשי ובמקום שבני אדם אינם שווי ערך זה לזה, לא תיתכן חירות של אמת. רק שוויון הם גם בני-חורין.