ככל שנה ציפורים נודדות להקות להקות מארץ אל ארץ.

ככל שנה רוח קדים נושבת במרומים ועלי אדמה. ככל שנה נדליק נרות חנוכה במשותף ובנפרד.

כה מוזר שהכל רגיל בהחלט, שום דבר לא השתנה במהלך החיים. כיצד זה יכול להיות?

והרי בליבנו דבר מה השתנה, ביטחוננו איננו כל כך יציב כאשר היה, ביתנו ניזוק לפתע פתאום! הננו עומדים מול הרס ולרגע נדמה שדמעה נדחקת לעין, אך החיים אינם נותנים, החיים דורשים ודורשים  ודורשים... ואין פנאי לבכי שאולי היה טוב, משחרר.

​

כך מתחשל ליבנו בשעת צרה וכענק מתרומם גופנו מול הפגע ומסלקו - שוב בונים, שוב תכניות לעתיד.

גשם יורד, גשם ברכה לשדות. גשם שוטף, שוטף, שוטף הוא זכר הקורות, נכנס לעצמות, מדפק על מוחנו: לשכוח... לשכוח... לשכוח...

 

אנו מתקוממים, איננו רוצים לשכוח, אך החיים שוכחים. הואדי זורם ולא אכפת לו לאן, רק לנו אכפת, כן אכפת ותמיד יהיה אכפת! אולם אנו נגרפים עם זרם החיים, כי זה טבענו ונדמה שטוב, כך יותר קל. מה יצמח ממרי ורוגז ופחד?

אכן אחרי הסערה שוב שקט. הגשם פסק. וכבר ציפורים מצייצות.

גם אנו יוצאים ושוב נשירה ועם השירה לבנו מתרכך.

בלהבות נרות החנוכה הננו חולמים...

עברנו חולף לפנינו והעתיד חבוי אי שם...

לפתע נקיצה והנה גדלו הילדים, הם מדליקים לנו נרות ובליבנו היה אור - נעשה חמים מסביב ואנו מברכים על חג שמח. כמה טוב שאפשר וחג שמח!

מים רבים זרמו מאז בואדי וימשיכו לזרום...

וליבנו, הידפוק באותו הקצב ובאותה האמונה?

אנו תפילה.