אני מאמין  / ש. טשרניחוסקי

"שחקי שחקי על החלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין
כי עודני מאמין בך..."

 

בשנות הארבעים התחולל מאבק אידאולגי בקרב היישוב היהודי הקטן בא"י. אחד מביטוייו הפואטיים, היה בשאלה - איזה המנון יהא למדינה בשבדרך?

טבנקין הציע את השיר הזה. היו שהציעו את 'תחזקנה' של ביאליק. לבסוף נותרה אותה שירה, גלותית משהו - 'התקווה' של אימבר.

לפני כמה שנים התבטא אורי אבנרי ('העולם הזה', 'גוש שלום' ובעברו - חבר הזרם הכנעני) כי דווקא בשנות הארבעים המאיימות - עם היוודע על הנעשה באירופה ועם התובנה כי עומדת לפרוץ מלחמת קיום אכזרית בין היהודים לערבים על הטריטוריה המנדטורית בפלשתינה -  דווקא אז, ידעה הרוח הציונית לייצר אין ספור רעיונות ופתרונות יצירתיים לשאלות הגדולות שעמדו אז על סדר היום. אין ספק כי השאלות  של אז, היו גדולות משל אלו הנשאלות כיום ולו רק בשל היותן נוגעות בבסיס הקיומי שלנו כאן. כיום, תודות לארה"ב, לכור בדימונה ולתל"ג הגבוה שלנו ביחס למדינות האזור, אין אנו עומדים בפני איום קיומי (אפילו אירן על נשקה העתידי, לא מאיימת על חוויית הקיום של אזרחי המדינה).

 

כעת, יבוא מי מכם וישאל - האם היצירתיות נבעה מכורח השעה וגודל האיום?

האם ללא אדולף ואיזה קאוקג'י - אין בנו את כוחות הנפש ליצירה עצמית ויוזמה מעשית?

אני  סבור, כי לא גודל השעה בלבד היא שיצרה את ההיסטוריה הציונית, אלא יכולתה הפנומנלית של הציונות המעשית לדעת לשלב - מלאכת מחשבת ממש! - מרחבי דמיון והעזה עם עולם מעשה מאד תובעני. מה היו כל אותן 'נקודות ספר' של התנועות המיישבות אם לא מרחבי חלימה ונסיונות אנושיים בעלי תעוזה מרחיקת לכת?!
מה היו כל אותן יחידות צבא פרטיזניות מייסודם של יצחק שדה, וינגייט, יגאל אלון, אריק שרון ועוד - אם לא נסיונות יצירתיים בשילוב מסורות צבאיות בריטיות עם קורט חוצפה ישראלית צברית? כמה פתרונות פוליטיים ידעה לספק ההנהגה הרשמית או הפחות מקובלת של היישוב: ברית שלום דיברו על מדינה לשני העמים כבר בשנות העשרים, טבנקין דיבר על א"י השלימה ובן גוריון...

ולא אמרנו דבר על הנסיונות החקלאיים שמראשיתם, נתבעו להתמודד עם משטר המים הבעייתי וטיב האדמה ובכל זאת ידעו להעז וליצור חקלאות 'יש מאין' בלב המדבר ועוד ועוד.

אני טוען כי אנו חסרים היום את מידת ההעזה.

ההעזה לחשוב אחרת, להשתגע ולחלום בגדול.

 

הנוער של אז, שהקים את המדינה, הפך לממסד מדושן העסוק בהכשרת הנוער של היום להשתלבות מהירה בחברה, ולא מאפשר לו את מרחב החלימה  הדרוש ליצירות מופת.

 

למרבה האבסורד, הנוער כיום הוא החולייה השמרנית ביותר במערך הכוחות שיש בחברה הישראלית (קחו למשל את תוצאות המדגם המגוחך של בי"ס בליך - פברואר 2005 - אחוזי ההצבעה משקפים במדוייק, את אחוזי ההצבעה של חברת המבוגרים!).

 

יש להגדיר במדוייק את החלימה הזו - אין הכוונה לחלומות הקפיטלסטיים המסתכמים בשאלה - "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?" או בביטוי - "מימוש עצמי",  אלא חלומות מבית המדרש של מרטין לותר קינג - "יש לי חלום", כלומר חלומי האישי נועד לקדם את טובת הכלל ולא רק את עצמי.

יצירתיות אינה תנאי מספיק, השלב השני, ההכרחי, הוא המשמעת. על הנוער הישראלי לפתח לעצמו 'הלכת - על' חדשה. הלכה שהוא יוצרה.'הלכת-על'  זו היא מחוייבות לעשייה. פעם קראנו לכך - 'הגשמה'.

מפעל המכינות כמו מפעל תנועות הנוער (להבדיל משנות השירות בכפרי הנוער והפנימיות, שאינו עוסק בכך לצערי הרב) מזמין את הצעירים לחלום ולקחת אחריות על חלומותיהם. אם אכן אנו 'מפעל', מה אנו מייצרים? אנו מייצרים חולמים, יזמים, בעלי כישורים להפוך סדרי עולם, בעלי רצון להתאים את המציאות אל החלום ולא להיפך. לגבי דידי, אינני מסתפק בפחות מכך. אם אני ושכמותי, לא נפיח בהם את יכולת החלימה וההעזה, אנו מצמצמים את טווח הפעולה שלהם ובכך, משתפים פעולה עם הנצחת הקיים. אני נמנה על אלה הסבורים כי, לעולם, המציאות זקוקה לתיקון. כל מי שמרוצה מן ההווה, כנראה שכח לחלום.

והנה חזרנו למה שפתחנו בו - "שירה הנוער, שיר עתידנו". מה יהא ההמנון החדש?

זו שאלה, שלו רק מן הפן החינוכי, עלינו לשאול כל דור צעירים, באשר הוא. נשים לב, כי אצל כל אחת מן ההצעות היה פתח לעתיד טוב יותר. האין זה תפקידה ההיסטורי של הציונות, להעניק תקווה ומשמעות לכל דור ודור?

ומעט שיעורי בית אליכם, חברי הקיבוץ: מה הוא ההמנון שלכם, בכפר חרוב? האם לחבר'ה הצעירים יש השפעה בבחירתו? האם שאלתם אותם?

 

ייתכן ויום העצמאות עשוי לשמש הזדמנות נאותה להעלות שאלות מעין אלה, בקרב הקהילה.