עונת קילטור בתירס. בבוקר, בנוסעי לשדה, סרתי לטחנה. קיבלתי שקי אספקה אחדים, הוצאתים מחוץ לתחנה. היה בדעתי להביאם הביתה לפנות ערב כשאחזור מהשדה, גם במקרה שהטחנה תהיה סגורה בשעה זו. עוד חברים אחדים עשו כמוני.

כל היום עבדתי בקצב הרגיל בעונה זו. השתדלתי לגמור את קלטור החלקה בו ביום. באמצע העבודה, בשעות של אחר הצהריים, אני שומע פתאום צלצול פעמון*. הפנתי ראשי לעבר הכפר: שרפה? עשן לא נראה. העמדתי את הפרדות וחשבתי: מה קרה? בכל זאת מצלצלים. והנה אני מבחין שהצלצול הוא משדה יעקב. נזכרתי: יום שישי היום, ובשדה יעקב נוהגים לצלצל ביום שישי שעה גדולה לפני השקיעה, אות לעובדים בשדה על הפסקת העבודה. השבת מתקרבת.

בושתי בפני עצמי. נשארו לי עוד שורות אחדות, עוד מעט ואגמור, עוד רגעים מספר. מסביבי הכל חורשים. הצלפתי בפרדות – מהרו!

ואני אומר לעצמי: התר את הפרדות וחזור הביתה, השבת מתקרבת! עוד שלוש שורות, עוד שתיים, ומסביבי הכל חורשים.

ומחלקתי רואים את שדה יעקב כעל כף יד. הנה איש שדה יעקב מחכה לשבת כלאורח טוב. עם הצלצול הפסיק את העבודה. ממהר הביתה, גומר את סידורי החצר האחרונים, מנער מעליו את כל עול העבודה – חופשי הוא! הנה "איכר עברי בארץ ישראל".

בינתיים אני גומר את קלטור כל החלקה, מתיר את הבהמות וחוזר הביתה אחרי השקיעה. בליבי מועקה שאין להביעה. גם שכני בשדה גמר את הקלטור ונוסע אחריי. התעכבתי ליד הטחנה. אנו ממהרים, עוזרים איש לרעהו, אך רוחי רעה עליי. פונה אליי שכני: "השמעת את קול הצלצול? מקנא אני באנשי שדה יעקב, הם כבר חופשיים עכשיו ונהנים מן המנוחה ומן השבת. ועליי עוד לפרוק את השקים מהעגלה, לקצור ירק, לחלוב ולהעלות את החלב למחלבה. באיזו שעה אגמור?"

לא עניתי לו. נסענו איש לחצרו. כבר התחיל להחשיך. מועקה וצער בלב.

 

*צלצול פעמון - בכל יישוב היה פעמון גדול ששימש לאזעקה ולהתכנסויות.