בילדותה היתה סבתא לדרר בכפר קטן וסגור בטרנסילבניה (שמשון ושרה בקרו בכפר
לפני כשנה: מ70- המשפחות היהודיות שחיו בו לא נותר זכר, ובקושי רב מצאו את
(המקום בו היה ביתם.

​

תושבי הכפר הזה אהבו, לא עלינו, לשים בכוס עינם. וכך ארע, שאביה של סבתא, שהיה
איש נכבד בכפר, הביא פעם אחת לכבוד חג הפסח חבית לא קטנה של יין איטלקי משובח.

​

עברה השמועה מפה לאוזן ופשטה בכל הכפר. הזדרזו האנשים ובאו והתאספו בביתו
של בעל החבית כדי לטעום טעימה של כלום. כי זאת לדעת: מפני כבודן של ארבע כוסות אין
טועמים לפני הסדר יותר מטעימה של כלום.

​

טעמו האנשים טעימה קלה, ויראו כי טוב, ויטעמו עוד טעימה אחת קטנה.

​

ויהי בראותם כי טוב, ויטעמו שוב ושוב עד לא ידעו בין פסח לפורים. והרי בכל דור
–ודור חייב אדם להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים
מה עשו? לקחו את הבורשט (החמיצה), שהיתה מוכנה לסדר, ושפכוה על רצפת החדר
..ועברו את ה"ים" בחרבה.

​

כך חגגו באותה שנה את הפסח בכפר.