יצחק צוקרמן.

יחיד במינו. ענק מתנשא. שילוב נדיר של עוצמה ויופי.

איש רעים להתרועע, איש יין. היו בו חוש הומור מעודן ותרבות עמוקה והרבה ספרים שאהב, שהעריץ.

פנורמה שלימה. בעודו מגלם את החזק והבוטח, את האיש שנוצר מטבע ברייתו להשראה ולמנהיגות,  היה איש בודד.

לא פעם, בעיצומה של פגישה כאן, ראית כי שם הוא, עם העם שהיה ואיננו, הוא וכוחו המתעצם בשתיקותיו, כמו מסרב לומר עד תום את שחייב להיאמר ביום מן הימים ואת הנחנק בקרבו. הוא לא היה בין נוטשי עמו בצרתו.

הוא נשאר שם. עד הסוף המר היה שם.

וכאן היה בין מקימי המוזיאון המפואר הזה שיישא לדורות את פרשת ההשמדה והמרד והוא כמו אסיר עולם בין כתליו, על התמונות והספרים ועל התעודות אשר במגירות החושך.
חייב אדם להיות חזק מאוד כדי לחיות את כל חייו בשני העולמות האלה, שגריר משם בעיצומה של הוויה סוערת של תחיה, ללא אבוי תמיד, ללא מרירות קשה מנשוא.

קורן כבוד. קורן סמכות. לא רק בשל קומתו הנישאת ברמת עיניך אליו לעת דברים או לעת קשב. כזה, בנסיבות חיים אחרות, היה נועד פה להיות נושא דברים ומבטא אמת ומוליך תנועה.

 

האיש משם.

אולי לא יכול היה אחרת. גיבור פצוע. מראשי המרד הבודד והנואש מכל שידע האדם המורד עלי אדמות. שקוע עד אחרון ימיו בחשבונות ההם כמו בחיים כפולים.