מרבים אנו בחג החנוכה להתעסק בקמח ובשמן.

מה היה לנו החג ללא הסופגניות והלביבות הבלולות בשמן?

הבה נעשה הצצה קטנה לשני כלים עתיקים אשר שמשו את אבותינו כמיכלים לקמח ושמן עוד בתקופת התנ"ך, שנים רבות לפני שהוחג חג החנוכה.

כיום משתמשים אנו במכלי פלסטיק, כלי זכוכית וכלי מתכת למיניהם לאחסון הקמח והשמן, לא כך נהגו אבות אבותינו אשר כלי הבית השימושיים שלהם היו עשויים בעיקר אבן, חרס ועור.

בספר מלכים א' מסופר על אליהו הנביא, אשר בברחו מפני אחאב, התאחסן בביתה של אלמנה ענייה בצידון. בצאתו מביתה ברך את האשה בברכה  - "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר", מהו בעצם כד ומהי צפחת?

מסתבר שהדברים אינם כה פשוטים. כיום מקובל לחשוב שכד הוא בדרך כלל מיכל נפחי גבוה בעל צואר. אבל איך הוא צריך להראות באמת? האם צואר הכד צר או רחב, האם הוא בעל פיה או ללא פיה? ומה בדבר הידית, האם היא הכרחית?

יש להניח שהכד נזכר בספר המלכים היה עטוי חרס וכדי לאחסן בו קמח לשימוש יום יומי ודאי היה פיתחו רחב ולא צר שאפשר יהיה לשאוב מתוכו את הקמח בכף.

ידית, אולי היתה לו, אך בפיה לא היה צורך, אבל כיום אפשר לראות בעיר העתיקה בירושלים ג'רות למיניהם וכלים מפלסטיק בכל הצבעים ולכולם אנו קוראים כד ואף אחד מהם אינו משמש לאחסון קמח.
סיפורה של הצפחת אף הוא מוזר במקצת, על פי המקור שהזכרתי, ברור שהצפחת שימשה כמיכל לשמן בתקופת המקרא. ננסה לחשוב במונחים של אותה תקופה בה הריהוט בשיכון ותיקים היה עדיין דל למדי והאדם ישב בדירתו הצנועה על הרצפה, על מחצלת או שטיח צמר ללא כוננית ספרים, שולחן כתיבה וכורסה, טבעי ביותר אם כך שמיכל השמן, שהיה מצרך יקר למדי, לא יכול היה "להתגלגל" בכל מקום ואף לא מונח על הרצפה. עדיף היה לתלותו בפינת הבישול על שרוך עור או חבל עשוי סיבי צמחים. אם כך הגיוני ביותר שכלי השמן היה שטוח וצמוד לקיר כדי שלא יבלוט ולא יתקלו בו ילדים, החמור או העז המסתובבים בבית לפעמים לא בכוונה.

מכאן ניתן לשער שהצפחת היתה כעין המימיה של ימינו, כלומר כלי נפחי בכל שתי ידיות כאלו או אחרות.
כדאי להזכיר בהזדמנות זו שהצפחת נזכרת במקרא בלבד.

מאז אבד שמה לעולמים. במקורות מאוחרים יותר לא נזכרת הצפחת כלל ורק שריד נותר לנו ממנה בדמות עוגת דבש עגולה ושטוחה - היא הצפיחית בדבש שצורתה כצפחת השמן העתיקה.