עתה הבנו ששפת אנוש דלה לבטא את העלבון הצורב. את אובדן צלם אנוש. המציאות נגלתה לעינינו כהוויתה בשבריר שנייה, כמעט במחזה נבואה: עד התחתית הגענו, לשפל המדרגה, למטה מזה אי אפשר לרדת. לא נותר לנו כל מאום: לקחו את הבגדים, את הנעלים, ואף את שערותינו לא הותירו לנו. אם נדבר לא יקשיבו לדברינו, ואם יקשיבו לא יבינו. עוד מעט גם את שמותינו יטלו. אם בכל זאת נרצה לשמור עליהם, יהיה עלינו לאזור את כל כוחתינו כדי שישרוד דבר-מה מאיתנו. דבר ממה שהיינו.

אני יודע שלא בנקל להבין את דברי, וטוב שכך הוא. ינסה נא, אפוא, כל אחד להרהר כמה ערך להרגלי היום-יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם. לחפצים רבים שיש אפילו בידי פושט-יד עני שבקרן רחוב: ממחטה, מכתב ישן, תמונה של אדם יקר. דברים מעין אלה הם חלק מישתנו כמעט כמו איבר מאברי גופנו. אין אנחנו יכולים לשוות בדמיוננו את החיים בלעדיהם. אם הם אובדים מיד אחרים תופסים את מקומם. והם שלנו משום שבחובם טמונים הזכרונות: משום שיש בכוחם לעורר בנו מחשבות.

עתה שווה בנפשכם אדם שניטלו ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו. אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר אונים. לא נותר לו כבודו העצמי. הוא לא יכול להבדיל עוד בין טוב לרע. משום כך בקלות יקרה, מי שאיבד הכל, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הןא הופך ליצור נחות ביותר שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין להתייחס כאל בן-אדם. במקרה הטוב ביותר שיישפט לחיים או למוות בשל שיקול של תועלת. אולי כעת ניתן להבין את המשמעות הכפולה של השם "מחנה השמדה". ואולי יובן עכשיו מה אנו רוצים לבטא במשפט: להיות בתחתית.