יום הזכרון
מקורות והגות/

בנימין יוגב (בוג'ה)

דברי זכרון לזכר הרוגי ליל הגשרים

2018

הנני העני ממעש, עומד אני בפניכם, קהל נכבד, לומר דברים ביום האזכרה ה-72 לאסון הקשה שארע באכזיב ב-  ליוני 1946.

אבקש לדבר על הזכרון, על המאורע, ועל התגובות לליל הגשרים.

שני טקסטים מכוננים, אולי שלושה, מלווים את טקסי האזכרות לנופלים במערכות ישראל.

הראשון קשור למאורע שאירע ב-יא באדר 1920, כאשר בנקודת ישוב קטנה בגליל אירע קרב בין קבוצת מתיישבים ומגינים לבין ערבים בני האזור.

האיש שתרם יותר מכל לעיצובו של מיתוס תל חי ולעצובה בדיעבד של שפת הזכרון כחלק מהתרבות הלאומית, הוא ברל כצנלסון. מיד עם היוודע התוצאות הטרגיות של הקרב, כתב ברל את היזכור שלו, על בסיס נוסח שהופיע ב-1911 לזכר פועלים ושומרים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים. במקום יזכור אלוהים קבע הנוסח החדש, יזכור עם ישראל.

וכך כתב ברל:

יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו אנשי העבודה והשלום אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם עם כבודי ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ישראל, אל ינחם עד בוא היום בו ישוב ישראל ויגאל את אדמתו השדודה.

התפישה החילונית הזו קבעה במידה רבה את אופיים של טקסי הזכרון כאירועים חילוניים מקודשים.

הטקסט השני הוא מגש הכסף של נתן אלתרמן, שהתפרסם בטור השביעי של עיתון דבר ב-19.12.1947. ממש בקו התפר שבין הישוב למדינה. מגש הכסף ניתן כולו כמסגרת פואטית של טקס זכרון ומסכת זכרון.

יחיעם וייץ שנהרג אף הוא בפעולת ליל הגשרים, היה בן דודו של הסופר ס. יזהר. יזהר קיבל קשה ביותר את נפילת קרובו. הוא כותב בהקדמה לספר המכתבים של יחיעם:

גם זה: שלעתים, לאחר עבור זמן, מכרסמת שאלה שנדחתה כל הזמן – האם מעיקרו לא היתה דרך אחרת, למנוע או לעקוף את שפיכות הדמים: מי יוכל להבטיח היום כי פעולה זו או אחרת אמנם חובה היה שתהיה? אם רעיון אסטרטגי שעלה בדעת מי שעלה, להראות לאנגלים כזאת וכזאת בפיצוץ הגשרים, היה עד כדי כך נכון ונבון שמוצדק היה לקדשו בדם? אינני יודע אם יש מישהו שיודע לעשות חשבון כן או לאו; [... ]

יש דבר מרושע עד לב השמיים בכל עקדה שהיא; אבל, דבר עלוב מזה הוא להמלט ולהציל לך את עורך. מכל מקום – זה תמיד נשאר ללא שינוי: שפלוני בן פלוני נעקרו וחייו נקרעו, ומהותו החד פעמית לא הוגשמה, והשאיר אחריו קרע לא ינוחם בעולם ובלב אוהביו, קרע שצועק עוול, עד ששום מאזנים לא יישאו יחד – הפסד יחיד מזה – וזכיית כל האומה מזה: אין שום שיווי משקל.

אולי אחר מדברי ההספד החזקים שביותר שנכתבו, ודבריו נוקבים עד היום עד התהום!!

את ההקדמה לספר סיים ס. יזהר במילים אלו:

משהו כזה המצטרף לבסוף לצעקה אחת, צעקה מרה, שעולה וזועקת ומספרת לנו על ארבעה עשר בוחרים שהלכו אל הגשר, שאומרים לנו שכה חשוב היה ללכת אליו, על בחורים צעירים, כולם יקרים, כולם אין כפרה על חייהם הקצרים, על דרך שנכרתה ממש במקום שהבטיחה גדולות – צעקה מרה שאין לה ניחומים, שאין לה השבחה, אם לא, אולי, בזאת שתבוא הצעקה זו בלבבות של צעירים אחרים, טובים ויקרים, שנכונים ללכת, - ואף הולכים היום כשקול ליבם קורא למלחמת עמם – בדרך שהלכו הללו, צעקה מרה, עד לשמי שמיים, על עוול, על חיים שתמים בטרם מועדם, על חלל שאין לו מילואים ותפרכס בהם הצעקה הזו, ותכה הד של אמת.

וחיים גורי, המשורר, החבר שהלך לעולמו השנה, כותב בספר 'המשוגע':

הגשר

הגשר הזה נראה כעת כמו חורבה שולחת אצבעות ברזל.

אתה טועה. אין אלה אצבעות ברזל.

אתה רואה חתך-לרוחב של קורות-פלדה מעוקלות.

האוחזות פה ושם גושי בטון קרועים.

היו כאן כ-300-400 קילו. ;T.N.T

היו כאן אנשים אשר עלו השמימה כמו אליהו הנביא.

הרכבת חיפה-בירות לא תסע כמה ימים.

 

אכן, גיבורי הגשר עלו השמימה בסערה כמו אליהו הנביא. האם יש באמירה זו נחמה? האם כמו הציפייה הבלתי נגמרת ליום שבו יבוא אליהו הנביא ויבשר את הגאולה ינתן לנו מרגוע?

יהי זכר הנפולים ספון בלבנו.

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle