פסח
מקורות והגות/

אבא קובנר

ליל הפסח החילוני והפסח הדתי

מעריב, תשכ"ה , 16.4.1965

מאז עמדתי על דעתי היה סיפור קורות ישראל בשבילי אחת הדרמות הגדולות 
שידעתי. מסורת ישראל היא היתוך של הרבה דרמות, קבוע ועומד נשאר בה רק 
המיתוס הפולחני, הקשור בעבודת כוהנים, כגון איסורי מלבוש, מאכל וכו'.

אבל במיתוס הזכרון ההיסטורי, במסורת החוויות הלאומיות הגדולות כאן שום דבר 
לא נשאר קפוא. כאן הכל פשט ולבש צורה לפי דרישות הזמן. הדרך שבה נחוגו 
חגי ישראל לא היתה מנותקת איפוא מההוויה הרוחנית האקטואלית של הדורות.

כשהחולין של אנשי תנועת העבודה לא היו חולין של פשט החג היה להם, 
איפוא, דבר מיותר, אבל אין זה רק משום שהיו חילוניים, ולא משום שרצו 
לנתק עצמם ממסורת ישראל שהרי הם ניתקו עצמם ממשהו יותר חמור וראשוני 
מאבא ואמא. ביציאת מצרים חדשה זו בימינו, לא יצאנו עם אבא - אמא. שנים 
היו מסיבים לשולחן הסדר אנשים שלא היית רואה בהם ראש שיבה ושלא 
נמצאו ביניהם ילדים שישאלו את הקושיות. אנשים ללא גיל, ללא בנים, ללא 
אבות. אבל ניתוק זה הלוא נעשה למען גשר, למען עשות את המהפכה בעם 
שרובו לא היה מוכן לה. סבורני שאין תנועה מהפכנית שנייה בתולדות האנושות 
שנתחייבה בניתוק גיאוגרפי, ביולוגי אבל בעיקר ניתוק היסטורי שאילץ אותה 
לכפור בהוויית 1000 שנות גולה. נכון, כפרנו אבל כאמור לא היינו כופרים 
להכעיס ולא מתפקרים לתאווה, כפרנו בעבר למען עתיד יותר טוב 
עד שבאו ימים אחרים והעתיד התחיל להופיע. האם הוא יותר טוב?

מצד אחד, איש לא פילל שהימים שיביאו עימם הישגים כאלה, ימים של יישוב הישוב 
ישוב הדעת, תקומה, וממלכה, אך איש גם לא פילל שהם יבואו בקונטקסט 
היסטורי נורא כזה. שהגאולה תהיה כרוכה בשואה.


כשלא היתה לנו אדמה היו לנו הרבה שמים, עכשיו יש לנו אדמה, השמים 
הצטמצמו. ששת ימי החולין יצאו מקדושתם ונכנסו לפשוטם. כשמצטמצמים 
השמים האדם מטבעו מחפש אחר נשמה יתירה, ואדם או ציבור היוצרים משהו 
באמת ובתמים אינם יכולים להיות לא - מאמינים. אולי הדבר המהותי ביותר 
באמונה הישראלית היא תחושת זהות, בין אם זה בין העם ואלוהיו, העם 
והמולדת או העם וקורותיו. בתחושת הזהות הזו מתחבט הדור שלנו.

כן החיפושים.


אין תחושת זהות של עם בניתוק ממסורת. אבל איזה מסורת או מסורות?...
כל זמן שאתה מחובר אתה לא שואל שאלות, אתה חושב שזהו חוט אחד,

אבל ברגע שנותקת ואתה רואה את המסורת בעין ביקורתית מבחוץ -

אתה רואה שאין כאן רצף מכני אחד, חד - משמעי, אלא דרמה.
עיצובה של מסורת עממית, ומסורת חג בתוכה, אינו נעשה ביום אחד ואינו 
אפוס של אמן יחיד, אלא מקפל בתוכו מהלך עצום של חיי עם, מהלך שמצטמצם 
בסופו רק עד כדי סמל. אולי מכל החיפושים והניסיונות של דורנו לא יישאר 
בהגדה לעתיד אלא רק פסוק אחד. אבל החיפושים האלה שנעשים - מוזר 
דווקא על ידי אנשים המכונים "חילוניים", הנם לדעתי ממעשי הקדושה 
הבלתי-מודעים של הדור.


חג הפסח הוא אולי גם היחידי מכל החגים שבו עדה "חילונית" כמו זו שבקיבוץ 
הופכת להיות עדת אנשים מאמינים, אם אמונה היא תחושת צניעות בפני 
משהו הגדול ממך, זה חג שהשמחה בו היא שמחה של קדושה, שיש בה כל 
האלמנטים של פולחן.


אנו מדגישים בחג הפסח את חג האביב, אבל האם אין זה אנושי שדור זה...
מבקש להחיות בתוך ההגדה גם את זיכרון פסח ראשית תבואה, את האביב 
בארץ המולדת, הן משום שכך בעצם חגגו גם אז, והן משום שיש בזה משום 
מתן גמול למעשה ידיך בדורך, כשאתה נוכח לראות שמעשי ידיך היום אינם 
מבודדים אלא נשפכים לתוך הנהר הגדול של מיתוס עם?


יש נטייה לחזור יותר ויותר גם בנוסח ההגדה וגם בפולחן החג אל הצורה 
המסורתית, אבל כשם שניסיונות החיפוש היו גילוי של כובד ראש ורצינות,
כן החזרה מראה על כובד ראש ורצינות, שכן כשאבדה לנו הנשמה היתירה 
שהיתה בששת ימי החולין אנו מרגישים יותר געגועים לנשמה היתירה של 
השבת והחג.


אנחנו דור ביניים, דור שאין בו נוסח אחד, אבל יש בו נקודות מגע, מבחינה 
זו פסח הוא אולי אחד המאורעות שכדאי היה להרהר בהם מבחינה זו, שכן בחג 
זה גם ציבור רציונאלי, כביכול, המנותק מפולחן דתי מגיע לזהות עם העם כולו.
חג עיקרו מיתוס. מיתוס עיקרו בתום המאמין. אין לנו היום במדינת ישראל 
תום זה. יותר קל להזדהות עם תום האמונה של דורות קודמים ולראות את עצמך 
ממשיך להם.

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle