הגיע חג הפסח - ליל פסח ראשון לרבים מאיתנו בארץ. א"ד גורדון, שעבד איתנו בחווה כשלושת רבעי שנה, הבטיח לערוך סדר מסורתי. יום קודם הוצאנו ממזוודות החברים את החולצות הכי טובות, גיהצנו אותן לקראת החג. וביום הסדר הוצאנו סדינים, מטפחות, מכל הלובן הנמצא במזוודות החברות, קישטנו מעט את האולם, כיסינו את השולחנות בסדינים הלבנים, ערכנו את השולחן לפי חוקי המסורת. גם נרות הדלקנו והנחנו כרי הסבה בשביל גורדון, ראש הסדר, כדרך שהיו עושים בבית הורינו. אור הנרות ומראה השולחן הערוך, החגיגי, השרו באולם מתיחות חגיגית ועצב. 

​

החלו החברים להתכנס באולם. משנכנס חבר עורר בו המראה געגועים עזים, חוורו הפנים, והיה פורש לקרן זווית ודמעות נושרות מהעיניים. וכך גם שני ושלישי. לעיני כל אחד קם מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האב והאם ובני המשפחה המיותמים, מקומו הנפקד ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. באולם רעדו המיתרים הנמתחים בלב כל אחד. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם. גורדון ישב בקצה השולחן כשידו מאהילה על פניו. כך ישבו שעה ארוכה מבלי להניד אבר. דממה עמוקה מסביב. 

​

השעה מאוחרת. גורדון הרגיש - אין כוח לערוך את הסדר, ואמר: נאכל, חברים. ניגשנו ישר לסעודה. 

​

בשעת הארוחה הִשְׁרָה גורדון לאט לאט מרוח הסדר, שילב פסוקים ודברי אגדה, דיבר על ערך הפסח בכלל ועל סמל הפסח בחיינו. 

​

הוא דיבר על חיינו, סבלנו, וגעגועינו. מה ערך לסבל הזה, מה ערך לגעגועים. סבל זה הוא ייעוד לנו, סבל זה הוא זכות, בזכותו נקנה לנו עולמנו. אין אנו יכולים להעריך כעת את גודל מעשינו וייעודו. 

​

הוא התחיל לזמר בשקט וכולם אחריו.

​

וכך נכנס החג לתוקפו. 

​

רקדנו עד אור הבוקר. החברים רקדו ללא לֵאות, בהתלהבות מיסטית. בריקוד פתחו החברים את סגור הגעגועים שהתעוררו במשנה עוז באותו ערב, געגועים למשפחה, געגועים לגאולה...