שני התכנים העיקריים של חג השבועות הם התוכן הרוחני והתוכן החקלאי.

בגולה, התוכן החקלאי של החג לא היה רלוונטי. המהפכה הציונית חידשה את הקשר הפיסי בין עם ישראל לארצו, והחזירה את הרלוונטיות לאופי החקלאי של החגים. ההתיישבות העובדת החזירה עטרה ליושנה, בהעמידה את החקלאות בלב החג, בעיצוב טקסי הביכורים והקציר. החג החקלאי ביטא את הקשר הבלתי אמצעי לא"י, את יישוב הארץ כמצווה הראשונה במעלה ואת חידוש החקלאות כהתחברות לעברה היהודי של הארץ.

 

תרבות החג החקלאי, על שיריו, ריקודיו ומנהגיו הקהילתיים, היתה מופת של התחדשות יהודית תרבותית. אולם תרבות אמיתית נבנית נדבך על גבי נדבך. אין מעשה אנטי תרבותי יותר מניסיון להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה נכסי תרבות לאומיים מכוננים. ההתחברות לעברו  חקלאי של החג חיונית מאין כמותה, אך הניסיון להתנער מכל מה שמסמל המושג חג מתן תורה, ובכך לרוקן החג מתכניו הרוחניים, כמוהו כחינוך לבערות. המשבר בחקלאות והירידה במעמדה יצר פיחות גם במעמדו של החג החקלאי. פיחות זה, לצד העדר התוכן הרוחני, השאירו את החברה החילונית קרחת מכאן ומכאן ושרויה בריק תרבותי.

 

החג החקלאי מסמל את הקשר לארץ, אך לא פחות מכך, עליו לבטא את המסר החברתי שבחקיקה החקלאית במשפט העברי, המבטיחה  צדק חברתי, צמצום הפערים וחיסול העוני. חקיקת העל החברתית בתורה, היא חוקי השמיטה והיובל, חוקים רדיקליים ביותר - פסגת הקדמה החברתית. חוקים אלה נועדו להפוך על פיו את הסדר החברתי, וליצור מציאות חדשה של נקודת אפס, שגם אם תצמיח מחדש פערים, היא לפחות לא תנציח את המעמדות, תאפשר נקודת זינוק שוויונית, ותוצאותיה הבלתי שוויוניות תמחקנה בתום היובל הבא.

חוקים אלה נועדו להגשים את האידאל היהודי – "אפס כי לא יהיה בך אביון". על כך נוספים חוקים צנועים יותר, הנותנים מענה קונקרטי לחליי החברה - הלקט, השכחה והפאה.

 

היהדות מקדשת את הסולידריות החברתית ומעודדת את הצדקה הוולונטרית, אך הבסיס הוא חקיקה מחייבת, הלוקחת מהעשירים כדי לתת לעניים ובכך להקטין את אי השוויון. "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא, כ"ג כ"ב). בעל השדה נדרש להותיר חלק משדהו ומתבואתו בעבור העני ולאפשר את קיומו בכבוד.

בחברה מודרנית נדרש העשיר לשלם מס למדינה, כדי שתבטיח את הקיום בכבוד לכל אזרחיה. זוהי מדינת הרווחה.

 

מדינה המתנערת מחובותיה אלו, היא אולי מדינת היהודים, אך אין היא מדינה יהודית, ולבטח אין היא מושתתת על יסודות הצדק, לאור חזונם של נביאי ישראל, כמובטח במגילת העצמאות.

 

היהדות מחייבת את הקניין הפרטי, אולם במסגרת כללים המבטיחים צדק לכל. הרש"ר * התייחס לסוגיית הקניין הפרטי בהקשר של מצוות לקט, שכחה ופאה: "בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי'. ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי', חייב לדאוג גם לאחרים. במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער. היא זכות שה' נתן לעניים והיא חובה שה' הטיל על בעלי רכוש".

 

כשאנו חוגגים את חג הקציר, את חג הביכורים, עלינו להדגיש, לצד העמקת שורשינו בארצנו, את הבטחת הצדק החברתי, כיסוד החברה היהודית. כשאנו חוגגים את חג מתן תורה, עלינו להדגיש את המצוות החברתיות, שבין אדם לחברו, שהן יסוד היהדות. רבי עקיבא לא הגדיר ככלל הגדול בתורה את המצוות הפולחניות, אלא את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט י"ח). ולא בכדי מופיע הכלל הגדול הזה

בסמוך לחוקים כמו השמיטה, "לא תלין פעולת שכיר", "לא תעשוק את רעך", "לא תעשו עוול במשפט. לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך" ועוד. זו מהות היהדות.

 

משמעות מתן תורה, היא קבלת מערכת ערכים מוסרית, המאפשרת לנו להבחין בין טוב ורע ולבחור בטוב.

​

לא ארחף בחלל

משולחת רסן

פן יבלע ענן

את הפס הדקיק שבלבי

שמפריד בין טוב לרע.

אין לי קיום

בלי הברקים והקולות

ששמעתי בסיני"

(זלדה).

 

*הרש"ר – הרב שמשון בן רפאל הירש – מאבות הנאו-אורתודוכסיה במאה ה-19 בגרמניה. שיטתו: "תורה עם דרך ארץ".