החורף באזור זה של פולין הולך וגווע. החלונות מאבדים את מעטפת הפלדה של
הכפור. העצים בחוץ מלבלבים, ניצני צמחים מציצים מבין כתמי השלג.

​

אם רוחות קרות עדיין מנשבות, הרי האביב עומד בפתח. גם המעטפת הפרטית
של כל אחד מתחדשת. כי עת היא לבגדים חדשים, לנעלים חדשות. לא חשוב אם הארון
מלא בגדים והנעליים עדיין לא לוחצות, חוק הוא שפעמיים בשנה, רק אז
תופרים (לא קונים) בגדים חדשים. זהו טקס מיוחד אותו לא אהבתי. לסור אל
התופרת, שהיא לוקחת מידות, (כי ודאי גדלתי) לראות את פניה המאוכזבות של
אמי שבעצם לא גדלתי ולא שמנתי (הייתי מאד קטנה ורזה) לעמוד בשקט וללעוס חוט
כנגד עין הרע, לריב עם אמי שלא תשנה את גזרת השמלה (הייתי שמרנית מאד), עם
כל אי-הנעימות – הרי זו חוויה של התחדשות.

​

גם הבית מתחדש. פריט חדש נרכש לכבוד פסח. את הכל ממרקים ומצחצחים לא למען
הכשרות, הבית שלנו היה חילוני, אלא למען המסורת. אמא מתכופפת וזוחלת כדי למרק
את רצפת הפרקט. הכל נקי ומצוחצח. מן הבוידם מורידים את הכלים היפים, העדינים
–המעוררים זכרונות של מאכלים טובים השמורים רק לפסח. הוי ידוע לכם, חג הפסח
זה קודם כל אוכל מעורר תאווה לא רק ל"ליל הסדר" אלא לכל ימי החג. כי לא יבוא אל
קרבנו דבר חמץ או מאכל כשר ורגיל של כל ימות השנה.

​

בראש המאכלים צועדות הכופתאות – הקניידלעך. אותן מכינים בקפידה, ממלאים בגלידי
שומן אווז. כל נגיסה ממלאה את הפה במין תחושה של נועם, של רכות הגולשת בקלות לתוך
הקיבה. אחרי הכופתאות צועדים היינות. אבא טרח להכין את היין עוד בסתיו, משלל
פרות העונה, ובמשך כל החורף שמענו את קולות הטפטוף של היין המסונן משקית אחת
לשנייה למען יהיה צלול וזך. זו היתה תרומתו של אבא לכבוד הפסח.

​

והמצות, אותן "אייער-מאצעס" – מצות הנאפות בבית על בסיס ביצים. כל נגיסה
היתה משולה לטעם גן עדן.

​

מה היה העיקר, האם מרכז החג היה "ליל הסדר", או ימי החג בהם כל המשפחה היתה
נפגשת – אין זה חשוב. לא הקפדנו בכל נימי הטקס ב"ליל הסדר". אהבנו לשמוע את
אבא מספר ושר את פרקי האגדה, מבלי שהבנתי בעצם מה היא המשמעות של "עבדים היינו
לפרעה במצרים"