... גדול כוחה של שכחה והשכָּחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה, והרבה גורל מנוצחים. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים! יכול היה ילד יהודי להגות בשמשון ובגדעון, בדוד ובגיבוריו, בגבורות שב"ספר הישר", אך אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להאצר ולהשמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן. וכל גבורה שלאחר החורבן, כל ניסיון לפרוק שעבוד-גלויות, כל הקרבנות העצומים של לוחמים עזי נפש שלא השלימו עם מלכות הזדון – נדחו מן הזכרון, צומקו במעשיות מטושטשות ובניבים סתומים, ונגנזו כפרחים מיובשים בקפלי אגדה והלכה.

ורק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה היהודית המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת-לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר-כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר-כוכבא.

דמויות הענקים של ר' עקיבא ובר-כוכבא (החופשיים מן הניגודים שבין ר' יוחנן בן זכאי והקנאים) מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת – שזרמו עיתים במאוחד, עיתים במפורד.

...

נצחונות, בדומה לשל החשמונאים, לא עלו בחלקם של אנשי מצדה, של שמעיה ואחיה, של בר-כוכבא ושל שאר המורדים אשר קמו לישראל, בארץ ובסביבותיה, בזה אחר זה, במשך מאות שנים לאחר החורבן. אור הגבורה המנצחת זרוע על דמותם של החשמונאים: "גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים". היש לך המנון נצחון גדול מזה? הוד טרגי של גבורה מנוצחת עוטה את בני מצדה: "אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם [ברומאים], ואנחנו נשארנו אחרונים להלחם איתם... גלוי וידוע לפנינו כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות גיבורים... תמותנה נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות..."

זה גורלה של הגבורה היהודית מאחר החורבן. לתוכו של דבר אין הבדל בין גורל המורדים בגליל לבין גורל מגיני טולטשין, העומדים כנגד מחמד והמתבצרים בפני נוסעי-הצלב, המתמרדים באימפריה הרומאית והנתונים נפשם על אמונתם. כאלה כן אלה דינם נחתם מלכתחילה. גבורתם כולה טראגית. ולא כטראגיות של שמשון ושאול, שגם בנפילתם רשאים הם להתנחם כי ניצחונם לא ירחק. הגבורה העברית מאז החורבן היא גבורה ללא סיכויי ניצחון, גבורת מאמינים אשר אלוהים הסתיר פנים מהם, והאם באמונתם ובנאמנותם עומדים. גבורת מעונים, היודעים מה צפוי להם בדו קרב עם רבים וטמאים ורשעים, והם הולכים לקראתו. גבורת עם-איוב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון. התפילה מיוחדת לקידוש השם (ישנה תפילה כזאת!) אינה מבקשת מפלט והצלה ואף לא הקלת יסורים, כי אם קדושה וטהרה וכוח לעמוד בנסיון: "אתה יודע מצפון ליבי".

הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד.

...

אולם גבורת ישראל צרורה בצרור החיים של האומה. וגם כשאינה רשומה בספרים היא חרותה במעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם מעצמו של סוד הקיום הישראלי. אין להחיות את חיי ישראל, בין דתות תוקפות, בין מלכויות מתנצחות, בין מעמדות יריבים, בתוך מהפכות, תמיד במלתעות הסכנה, מבלי גבורה. אלמלא גבורה קשת-עורף זו כלום היה בנו הכוח לצפות לניצחון ביום מן הימים?

...

והלב שואל: מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי מולדת? הנזכה כאן לחידוש הגבורה החשמונאית, אשר גמולה לא רק במצפונה, כי אם גם בניצחונה?

"מדור לדור לא נשפך טהור מדם חורשי תל-חי". אך לא כמורדים נואשים ולא כטרופי אינקויזיציה מתים בארץ חורשים ומגינים. תוגת מותם היא תוגת שאול ויונתן אשר יסדו את חירות ישראל. בחייהם וגם במותם הם אומרים לנו: נחמו נחמו עמי.

ברל כנלסון, במבוא ל"ספר הגבורה" - אנתולוגיה העוסקת בגבורה היהודית לאורך הדורות, מבכה את הצנזור העצמי שעשתה היהדות בגלות לגילויי הגבורה שלאחר החורבן - גבורה שאין לה גמול חיצוני אלא שלמות עצמית בלבד. והנה בארץ ישראל ישנה תקווה לחידוש הגבורה החשמונאית, שגמולה לא רק במצפון אלא גם בניצחון. החורשים והמגינים שמתים בארץ אינם מורדים נואשים או קורבנות האינקוויזיציה, אלא מייסדי חירות ישראל.