אתי שרעבי
מגילת רות בנוסח קיבוצי מאוורר
והימים ימי המלחמה הגדולה ובשלטון יושב הליכוד, החליטה משפחת אלימלך לרדת סופית מהארץ ולעשות כסף קל בניכר.
אלימלך האב – מושבניק שורשי שכל אדמותיו עוכלו ועוקלו על ידי הנושים.
נעמי – אשתו, אשה קשת יום ששוב לא תוסיף ללקט ביצים, לחלוב פרות, לעשב שדות, להחליף פנצ'רים ולטגן צ'יפס ושניצל יום יום.
מחלון – בנם בכורם, ד"ר לפיסיקה גרעינית, עמוס תארים ומוסר עבודה החליט להצטרף להוריו היורדים כשנמאס לו להיות מלצר, שוטף כלים, ג'יגולו ולאכול את הצ'יפס והשניצל של אימו.
כליון – הבן השני, ד"ר, מרצה לענייני גנטיקה, אורז גם הוא חפציו כש"נשבר" לו לשרת שישים יום מילואים בשנה, לערוך ניסויי פוריות בתרנגולות של אימו ובכלל הוא אוהב בלונדיניות ארוכות.
כך ירדה המשפחה בואכה ארה"ב, עמק הסיליקון. בארה"ב מצאו הבנים עבודה, כסף ובעיקר גויות עסיסיות. מחלון נישא לעורפה (לוסי), בלונדינית דקת גו שראשה בעננים ובצ'קים חוזרים.
כליון נשא את רות (קריסטל), גם היא בלונדינית מהממת שראשה היפה עסוק בצדקה, מתן בסתר – והכל על חשבון משכורתו הצנועה של בעלה.
ואז, כשהכל נראה טוב, יפה, חלומי, התהפך הגלגל ובשנה אחת איבדה נעמי את בעלה ושני בניה.
נעמי – אשה חזקה וקשוחה – החליטה לחזור לארצה, מולדתה מוכת שעטנז קואליציוני, אבנים פלשתינאיות ומפעלים מתמוטטים ("לחם עבודה").
ביום גשום וסגרירי בנמל התעופה קנדי ניסתה נעמי להפרד מכלותיה, אך אלה בעקשנות ביקשו לשוב איתה.
את עורפה – לוסי הצליחה נעמי לשכנע, שאין לה מה לחפש בארץ הקודש ועדיף שתמצא לה חתן עשיר מטקסס. עורפה – לוסי הנהנה בראשה הזהוב ונפרדה לשלום.
רות – קריסטל התעקשה לשנות מולדת, אלוהים ובכלל אוירה, נעמי נכנעה לדמעותיה הזולגות של רות קריסטל (ראה "שושלת" כל יום א'), וכך ביום שרב מחניק ומזיע נחתו השתיים אל תוך שביתת עובדי נמל התעופה לוד.
בדרכן לתחנה המרכזית בתל אביב השתמשו בכל הבושם שברשותן כדי לא להריח את ערמות הזבל הנערמות והולכות בעיר.
רות – קריסטל ניסתה לא להתחרט על החלטתה לשנות חיים, מחתה זיעה ונגררה אחרי נעמי הנחושה בדעתה לבקש עזרה מבני משפחת בעלה הקיבוצניקים.
האוטובוס החורק פלט אותן אל תוך הקיבוץ. רות – קריסטל החלה להרגיש קצת יותר טוב כשראתה את מדשאות הקיבוץ והגינות המטופחות. הרגשה טובה זו נפסקה כשעלו לחדר האוכל וכל המבטים הופנו אליהן.
"מי אלו?" התלחשו הקולות.
"איזו חתונה? מתנדבת חדשה וסבתא שלה!" צחקו הרווקים הנצחיים.
בעוד רות – קריסטל חושבת אם להתעלף או לברוח, התקרב אליהן בחור גבה-קומה, מתולתל שיער, ירוק עיניים, רחב גרם, שזוף – בקיצור טיפוס פלמחניק טיפוסי.
נעמי קפצה על צווארו ויללה קלות: "הו בועז בועז, איך גדלת!" בועז חיכך בגרונו וחשב על הרכילות העסיסית שתפרוץ בקרוב באגפו הצפוני של חדר האוכל. רות – קריסטל החלה גם היא להזיל דמעות מעצם ישותה הצדקת והתפעלותה האוביקטיבית מהאובייקט הישראלי שלפניה.
בועז הושיבן והתקשר להוריו ששמחו שמחה רבה בנעמי, שסוף סוף, אחרי ארבעים שנה מאז שהשתחררה משירות הנח"ל, החליטה להגשים ולהקלט בקיבוץ–היעד שלה.
מפה לשם הסתדרו העניינים על הצד הטוב ביותר. נעמי חזרה ללקט ביצים ולטגן מדי פעם צ'יפס ושניצל במטבח הקיבוצי, ורות – קריסטל הביישנית והענווה עבדה בשדות החיטה, בעיקר בהכנת ארוחת בוקר וצ'ופרים לפלחים. בועז הפך לשומר ראשה ולא נתן לאיש להתקרב אליה יותר מדי ואיים על סידור עבודה שלא להוציאה לשום מקום אחר.
אט אט התאהבה רות – קריסטל בבועז, אך הלה, ביישן כרוני, לא העז ליטול יוזמה. נעמי, שצפתה בזוג מרחוק, החלה לעצב את שימלת הכלה ולתכנן סוף סוף איך יבקש בועז את יד רות – קריסטל.
והימים ימי קיץ לוהטים והלילות עוד יותר, והפלחים חגגו את סיום העונה בשתיה, ריקודים ומתנדבות. בועז השתכר כלוט ונלקח על ידי רות – קריסטל, שגם היא מבושמת קלות, לחדרו הצנוע ושם... נרדמו השנים...
ובחודש יולי נישא הזוג הצעיר בקול ששון ובקול שמחה עם הרבה שתיה והרבה עוגות גבינה. סוף טוב הכל טוב.
אחרית דבר:
בועז ורות הולידו את ישי וישי הוליד את דודו שהפך להיות דוד בן ישי – מזכיר התק"ם הטוב ביותר.
עוד לחג >
