ומשהחל ברבע האחרון של המאה שעברה [המאה ה19], אותו חלק שביהדות, אשר הדם נשאר להיות לו לכח חיוני ויוצר, להתבונן ולעמוד על לאומיותו, הייתה זאת אחת ממחשבותיו לעורר מחדש בחג בעל האופי הלאומי הזה, ביטוי לזיכרון לאומי ותקווה לאומית. אותה התנועה, שחרטה על דגלה את שם הר הבית, את שם ציון, ועשתה בכך לסיסמת מלחמת האומה ועבודתה, יצרה מחג החנוכה את חג המכבים. בחג זה מתקשר זכר תקופה הירואית עלומה עם אמונה בעתיד לבוא, תמונות ההיסטוריה מתאחות עם תמונות חלום, ומילות שבאו לשבח גבורות עבר קוראות לגבורה חדשה. בעיקר קשור בחגיגה זו זיכרון האנשים שנאבקו והוציאו את ציון וירושלים מידי האויב הפנימי והחיצוני, קשר בל ינתק בהבעת רצוננו, לגבור על כל מכשולי חוץ ופנים ולרכוש לנו מחדש את הארץ, בה טמונים שרשי כוחנו.

עיצוב דמות חדשה זו לחג לא היה מקרה, אלא פרי ביטוי לתהליך החדש באומתנו.