כלב קסטל
מוציא מצה / איטליה
נצר סירני, סוף שנות ה-80
מנהג נפוץ אצל משפחות יהודיות רבות באיטליה, ואפילו בין המתבוללות ביותר, לשמור
בקפידה על אוסף סיפורים, אנקדוטות, פזמונים, בדיחות, שהן רכוש משפחתי בלעדי, המועברים
מדור אל דור, בלי יומרות של אצילות, אלא כנכס חביב.
נזכרתי במקרה באחד הסיפורים האלה, אחד מרבים של משפחתי, קסטלבולוניזי, מהעיר מודנה
שבאיטליה הצפונית, והריהו לפניכם:
לפני איחוד במדינה, היתה מודנה אחת מהנסיכויות הרבות שהיו פזורות באדמת איטליה,
ודוכס בראשה. כשבשנת 1796 כבש נפוליאון את איטליה, הגיע גם אל שערי מודנה. צבאו של
הגרנד-דוכס, שמנה, אולי, שני תריסרי חיילים, לא חלם לעמוד בדרכם של גייסות צרפת האדירים.
הבעיה היתה רק אחת: איך להסביר לצרפתים שאכן אנחנו נכנעים? ואם, חס ושלום, לא יבינו
ויפתחו באש? הקצין פנה אל חייליו: "היש ביניכם דוברי צרפתית?" שאלה רטורית: חייליו
של הגרנד-דוכס היו איכרים בורים שדיברו בניב מקומי ובקושי ידעו איטלקית, לא כל שכן
שפות זרות. המבוכה היתה גדולה.
והנה, מתוך השורות, יוצא הקסטלבולוניזי הקדום: "אני יודע!" תלה סמרטוט לבן על רובהו, צעד בעוז לעבר הגנרלים הצרפתיים ופתח, במהירות מסחררת, באלו המלים:
קוֹם סי, קוֹם סה",
מוציא מצה
מרור, כורך,
שולחן עורך
אי פו סי מאניה
"לאפיקומן
[בניב מודנזי: ולבסוף, אוכלים את האפיקומן]
פלאי-פלאים: הצרפתים הבינו, חייכו, לחצו את ידו. נמנעה שפיכות-דמים. אבי-אבותי, כל
ימי-חייו נודע מאז ונערץ כ"זה שיודע צרפתית".
הסיפור כנראה בדוי, אבל מעניין לציין שנראה הי כדבר אפשרי שיהודי ישרת בצבא-הדוכס, דבר לא מקובל בימים ההם, ושנית: כיצד מצליח יהודי לצאת ממצב קשה על-ידי גישה עניינית, בלי להיות מושפע ממלים ומטקסיות.
עוד לחג >
