מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, כדי שלא יתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר: 'אתמול עשו להם אלוהי זהב והיום הם מבקשים לשמש בבגדי זהב' ". (ראש השנה, כ"ו א')

בזמן שבית המקדש היה קיים, מיזג העם את עבודת הפולחן עם פעולת הזכרון ההיסטורי: הפולחן קיים דיאלוג עם עברו של העם (יש להניח כי כבר אז נתפסו סיפורי המקרא כ"סיפורי סבתא" מעידנים רחוקים ו"לא מודרניים") והתאים עצמו לערכים שמנהיגיו ניסו לכונן (הסוציולוג יכנה זאת - 'אתוסים'), כך שיימתח קו ישר, על - זמני, בין מעשה העגל לבין מעשה הכהן הגדול, שמא ימעד היחיד המכפר, במקום בו נכשל העם כולו. קו זה, הינו 'קו המוסר'.

מהו הקו המוסרי שנמתח אנו, החיים בזמן הזה? בין אילו שתי נקודות יעבור הקו?
התשובה לשאלה, איננה טמונה בעבר (לאיזה אירוע בהיסטוריה נכוון את היד המשרטטת?) אלא, גזורה  מעתידנו - איזו חברה אנו מעוניינים ליצור כאן?

ברגע שנחליט על כך, באמת ובתמים, ולא נחפה על ערוותנו בשולחנו את ילדינו ותלמידינו לקרוא את הפסקאות הרלוונטיות במגילת העצמאות ולפטור את עצמנו ממחוייבות להן, אז ניטיב לבחור את "הכהן הגדול" שביננו ולציידו כראוי למשימתו הקשה.

כל עוד לא נערוך בירור זה, לא יעזרו כל ה"כהנים" הסקטוריאלייים, המכפרים בעד עוונות קהלם שלהם ומאשימים, בו בזמן, את חטאיהם של המחנות האחרים.

עד עתה דנו במקריב, אך מה באשר לקרבן עצמו? מיהו?

"ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר למדבר" (ויקרא, ט"ז כ"ב).
בימים ההם היה  השעיר מחוץ לעדה ואף מחוץ למשפחת בני האדם ובאופן ריאלי לחלוטין הוא הוקא ונבעט מחוץ למחנה.

וכיום, השעיר לעזאזל, שודרג והפך לאדם! מיהם השעירים שלנו כיום?

האם אינם החלש בכיתה, העובד הזר, האישה המוכה, המורה בכיתה?

לפתע, אותו מוסר מקראי "פגאני", משקף לנו, הנאורים והמודרניים, כי ייתכן ומי שחזר לאחור, איננו המקרא, אלא המוסר האנושי.

אמור מעתה: "אדם לאדם - אדם!" זאב, זו כבר מחמאה...

סבורני, כי מרגע שנחליט מהי תמונת החברה הראויה לנו, יידע כיצד הכהן לגשת למלאכתו והשעיר יוותר עז.

ואולי, ביום ההוא, לא יהא כלל צורך בכהן גדול? והשעיר יישאר בפינת החי?

האין זהו חזון אחרית הימים?

שנה טובה
אבי זעירא
ראש המכינה למנהיגות חברתית במיצר / 2005