אני כותב את הדברים הבאים בבחינת "אדברה וירווח לי" (האמנם)?

אודה, כי עוד לא התגברתי לחלוטין על הצער שגרמה לי פתיחת המסיבה החגיגית של חנוכה ביום שישי, יום א' דחנוכה.

כוונתי לטקס הדלקת הנרות.

מה היה בו שציערני כל-כך? ראשית כל: הברכה שבה נכללו בין השאר המילים:

"... על התשואות ועל הנפלאות, שעשית לנו בימים ההם ובזמן הזה..."

ולאחר מכן שרה (יפה מאד) מקהלת ארבעה הבנות, ברכות להדלקת הנרות.

מכאן "נודע" לי כי את הנצחון על הסורים הביא לנו בדרך נס הקב"ה, וכי אנו מדליקים את נרות החנוכה כי אלוהים מלך העולם צוונו לעשות כך.

האומנם זוהי תפיסתנו את החג הזה ואת הטקס הכרוך בו. אני יודע, כי יאמרו לי (ואמנם אמרו לי) חברים רבים: מי מאיתנו ייחס חשיבות כלשהי למשמעות המילים, מי חשב או נתרשם מתוכנן? קיימנו רק טקס מסורתי והשמענו את הנוסח המסורתי - ללא כל יחס לתוכן, ואת הברכות להדלקת הנרות שרנו, בגלל הלחן היפה ורק ממנו התרשמנו. - ובכן קיימנו את טקס ההדלקה כדת וכדין ו"כיפרנו" על כך לאחר מכן בביצוע מעולה של יצירה מוזיקלית נפלאה של "גוי" המעלה על נס דווקא את גבורתו של יהודה המכבי.
מדוע כה הכאיבה לי פתיחתו של ערב זה?

זה שנים שאנו מגבשים מסורת מחודשת של כל החגים הלאומיים שלנו, מסורת היונקת מהרציפות ההיסטורית שלנו ושל החגים בכללה, והשואבת השראה מיחסינו אנו ומתפיסתנו אנו, בדורנו ולפי השקפותינו את משמעותם האמיתית של המאורעות והחגיגות. אנו מעצבים את הטקסים המסורתיים לפי יכולתנו להזדהות איתם, עם תוכנם, דרך ביטויים, עם נוסחם, עם המילים המושמעות בהם.

כך עיצבנו את אופן חגיגותינו את החגים החשובים (פסח; שבועות; ראש השנה; סוכות ועוד).

ראינו את עצמנו כיורשים חוקיים של המסורת התרבותית-הלאומית של האומה, על כל גילגוליה, ועל השינויים אשר חלו בה במרוצת הדורות, ובכל השינויים שאנו הכנסנו בהם לא ראינו כל פגם. להיפך - בכך פיתחנו בהם את החיות והחיוניות, קירבנו אותה אלינו וקירבנו את עצמנו אליה, וכך יכולנו להזדהות עם תוכנם של דרכי הביטוי המילולי.

המילה והמילים אף פעם לא היו בשבילנו ובפינו נוסח חסר משמעות, כעין התפילה בארמית בשבילנו או, להבדיל, בלאטינית לנוצרים.

רצינו להבין את מה שאנו אומרים ולומר רק זאת אשר אנו מסוגלים להזדהות איתו. לכן איננו מדברים על הכוסות בפסח בנוסח המסורתי-דתי. (ברוך... שציוונו לקיים כוס ראשון וכו'...")

וכן גם איננו מברכים בהדלקת נרות השבת, על קיום מצוות שצווינו, ולכן שינינו את נוסח ה"הגדה של פסח", את נוסח הטקסים בחג האסיף ובחג הביכורים (אוי לאותה צורה בה אנו מקיימים חג זה) וכד'.

והנה דווקא בחג חנוכה סטינו מגישה עקרונית ומביצוע מעשי המקובלים עלניו וכבר, למצער בשנתיים האחרונות, אנו מקיימים את טקס הדלקת הנרות בעצרת הכללית בנוסח דתי מובהק, זאת אומרת קוראים את הברכות המסורתיות המייחסות את הנצחון לנס שעשה הקב"ה לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". ואחר, כידוע, מדליקים את הנרות במיצוות האל.

אין בליבי כל טענה כלפי המאמינים בכך, אבל, בפינו היה זה נשמע כ"מילמול" ריק, זר במשמעותו.

ייתכן, כי יש בינינו לא מעטים אשר אינם מייחסים כל חשיבות למילים הנשמעות ואף הנאמרות על ידי עצמם. אין חלקי עימהם. אני דווקא רוצה להיות שלם עם מה שאני אומר, ודומני כי רבים שותפים ליחסי זה. ברצוני להדגיש כי איני "חושש" לקרוא ולהשמיע כל משפט המזכיר את האלוהים, לנגן ולשיר שירי אמונה ודת, פרקי תהילים, תפילות וכדומה.

אבל כחלק של תוכנית מופע או כל פעילות תרבותית חברתית, אבל לא כברכה או טקס המבטא את משמעות החג, הרי בנוסף למלחמת המכבים, הן מדגישות "נס פך השמן", והרי באותם המקורות המזכירים את ה"נס" הזה, נמצא עוד שני מקורות המסבירים את הדלקת שמונה הנרות בנימוקים אחרים לגמרי ללא כל נס (שמונה שיפודים, חידוש חג סוכות שנדחה בגלל גזירות אנטיוכוס). מדוע אנו נגררים אחרי דרך הסברה דווקא זה, דתי שמרני (המעוגן אמנם היטב בתנאי הקיום של העם בגולה).

הנה גם ועדת התרבות הבינ-קיבוצית והמרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות פירסמו נוסח ברכה להדלקת הנרות בלי "שעשית לנו". מדוע נאחזנו אנו בנוסח השמרני?

אינני חושב כי כל נוסח שכזה עלול לקרבנו לאמונה דתית וכד' - אלא שאני חושש מפני העמדת פנים, טישטוש עמדתנו העקרונית וסכנת כניעה חיצונית לנוהל חיים על ידי החוגים הדתיים הלוחמים. אני יודע כי לא מיציתי את כל מהותה של הבעיה הנובעת מהנ"ל ועוד יש לדון בכך ביסודיות.

ניסיתי רק להסביר מדוע כה ציערה והעציבה אותי הפתיחה החגיגית של מסיבת חנוכה.