"כיצד זה יגיב קורא בעל חשיבה עצמית
על ספרות ביקורתית שאינה בוחלת בשום
אמצעי על מנת לעקוף את המשמעות היהודית
של סיפורו האחרון של קאפקה "יוזפינה
הזמרת, או עַם העכברים", בטענה הנלעגת
שהמלה "יהודי" איננה מופיעה כלל באותה
יצירה?
גרשום שלום [עוד דבר, 304]

 

בשנת תשמ"ט, 1989, כשנתיים לאחר מותו של אבא קובנר, הופיע בספרית פועלים ספר לילדים שהותיר אחריו, בשם: "משהו על לוויתנים" (איורים: הנה אדלן). "באגדה פיוטית ואלגורית זו" – כך לשון הזהב של בית ההוצאה בגב הכריכה האחורית – "מספר אבא קובנר איך הפכו הלוויתנים הזעירים לענקי הים ואיך הצליחו לשרוד בעלטה העולמית שפקדה את כל הימים והאוקיאנוסים". ועוד קובעת ההודעה: "הספר מיועד לכל הגילים – משמונה עד שמונים."

לרגל יום השואה נפענח כאן את האלגוריה הזאת, הקורסת על ראש הקורא המבין כגחלי-אש משם, מקום בו השמש "עלתה על מוקד הדמים", כנוסח ה"יזכור ליום הזכרון לשואה ולמרד", אותו כתב אבא קובנר בשנות  החמישים של המאה העשרים (מתוך: אבא קובנר, משלו ועליו, בעריכת רוז'קה קורצ'ק-מרלא ויהודה טובין, (ילקוט מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספרית הפועלים, 1988, עמ' 25).

לְפָנִים לְפָנִים, לִפְנֵי הֱיוֹת הָאָדָם
חָיְתָה מַמְלֶכֶת דָּגִים נְבוֹנִים
 עַל קַרְקָעִית הַיָּם.

אבא קובנר, שהתלונן במכתב אל בתו שלומית ב 2.9.84 על כך ש"מיום שראה אור ספר ראשון שלי ועד היום הושמה עלי התווית המחליאה של 'סופר שואה'" (שם, עמ' 61), אינו מתייצב כך בפני קוראו בן השמונה. כל סיפור שגיבוריו חיות, בבני-אנוש, בעצם, הוא מדבר, והקורא בן השמונה "יודע" זאת כמו בן השמונים. אך סיפור המתרחש אף "לפני היות האדם" – רק הד עמום של אליגוריה מתופף, כביכול, במעמקיו הימיים, גם אם שוכניהם מאופיינים כ"נבונים", גם אם מספרו אבא קובנר הוא, יורשו של איציק ויטנברג כמפקד אירגון המחתרת פ. פ. או. בגיטו וילנה.

בחריזה בלתי מוקפדת, לעתים שלימה ולעתים מרומזת, לעתים ילדותית קמעא ולעתים מתגברת כארי, מוסיף המשורר לתאר את ממלכת הדגים כקהילת בעלי-חיים המקפידה על עזרה הדדית ויחסי ריעות בין חבריה:

 

הָיוּ לָהֶם הַרְבֵּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת:
הֵם יָדְעוּ לְדַבֵּר זֶה - עִם - זֶה
לָמְדוּ לִשְׁמֹר זֶה - עַל - זֶה
וּבְעֵת צָרָה וּבִשְׁעַת חֵרוּם
עָזְרוּ זֶה – לָזֶה;
וְלֵב חַם הָיָה לָהֶם
לֶאֱהֹב זֶה - אֶת - זֶה
בּמַּיִם הַקָּרִים.

וְהָיוּ הֵם עֲנָוִים
שֶׁנֶּחְבְּאוּ אֶל הָאֲבָנִים,
כִּי עַל-כֵּן הַרְבֵּה אוֹיְבִים
אָרְבוּ לָהֶם
בַּמַּעֲמַקִּים;
כִּי חֶסְרוֹן אֶחָד גָּדוֹל
הָיָה לָהֶם, הֵם הָיוּ קְטָנִים!
הַדָּגִים הֲכִי הֲכִי קְטָנִים
בָּאוֹקְיָנוֹס הַגָּדוֹל
שֶׁשָׁרְצוּ בּוֹ מִפְלָצוֹת
שֶׁהִרְבּוּ לִטְרֹף וְלִזְלֹל!

​

בן השמונים, ובן השמונה עשרה, עשויים כבר כעת לחשוב לעצמם מחשבות-שוא על העם היהודי הקטן בים הגלות שורץ המפלצות – שיחשבו! בן השמונה אין לו אלא דגים ואוקינוס ומפלצות. ובן השמונה הלז נפעם לשמוע בהמשך כי-

 

אַךְ כִּמְעַט שָׁכַחְנוּ לְסַפֵּר לָכֶם כָּאן
כִּי לַדָּגִים הַקְּטַנִּים, הַשְּׁקוּפִים וְהַלְּבָנִים
קָרְאוּ – לִוְיְתָנִים...

ומעתה שבוי בן השמונה בקשרי השאלה המסקרנת: איך תותר הסתירה בין כינויו-במציאות של הדג הענק מכולם לבין כינויו-בסיפור של הדג הקטן מכולם – והוא אותו כינוי עצמו! והוא שומע על אמא-לוויתנית הקטנה השבה משוטטותה בגלים העליונים ובשורה קשה בפיה:

​

יַקִּירַי," קָרְאָה אִמָּא לִוְיְתָנִית"
וּסְנַפִּירֶיהָ רוֹעֲדִים:
"עֵינַי רָאוּ עֲלָטָה עוֹלָמִית!
קָרְחוֹנִים אַדִּירִים מְכַסִּים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
שׁוּב אֵין לְהַבְדִּיל בֵּין יוֹם זֶה וְלֵיל אֶמֶשׁ!
הָהּ, אֵלִי! בֵּיתֵנוּ, הַיָּם, הוֹלֵךְ וְנִקְפָּא".

הוי, בן השמונה! שאל אביך ויגד לך, זקניך ויאמרו לך, מה היא "עלטה עולמית".

וּמִשְׁפַּחַת הַלִּוְיְתָנִים נִבְהֲלָה וְנֶאֱסְפָה
מִכָּל קַצְוֵי יָם
בָּא גַּם מֶלֶךְ, לִוְיָתָן דָּגוֹן לָבָן
קָטֹן קָטָן אֲבָל מְאֹד חָכָם.

וַיִּקְרָא מַלְכִּידָג, זֶה הַמֶּלֶךְ
לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ – שֶׁיִּקְרַב.

וַיָּקָם עַל זְנָבוֹ וַיִּשָּׂא אֶת דְּבָרוֹ הָאָב:
"בְּנֵי עַמִּי", אָמַר הַמֶּלֶךְ, "עֵת צָרָה הִיא
לָנוּ,
בָּרוּר, כִּי רִאשׁוֹנִים יִקְפְּאוּ מִקֹּר
הַלִּוְיְתָנִים, כִּי עַם קָטָן אָנוּ
וַהֲכִי הֲכִי חַלָּשִׁים".

"עת צרה היא ליעקב", יודע בן השמונים לצטט, למען בן השמונה שאינו שואל. שהרי הסיפור הוא סיפור הוא סיפור. מלך ונסיך יחדיו – וילד קטן קורא בהם. בן השמונים זוכר: בינואר 1940, לפני שהים קפא לגמרי, כתב אבא קובנר, בוילנה, שורה אחרונה במשאו "במקום שם התֵבה נחה..." (שם, עמ' 11): "מעשי ידי אלוהים טובעים בים, ואנו - ראשונים בין נטבעי-עולם – אנו עדיין אומרים שירה..."

הוי בן השמונים! אל תבכה נוכח בן השמונה! הלוא אך סיפור על דגים הוא!

​

וְאָז זָרַם שֶׁקֶט מַפְחִיד מֵעֵינֵי הַדָּגִים
וְהַמֶּלֶךְ מַדְגִּישׁ כָּל מִלָּה וּמִלָּה:
"אֲבָל כֹּחֵנוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה...
וּבְאַהֲבָה-
וְאִם אֶת כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ
נַעֲבִיר לְגוּף אֶחָד
וְאֶת כָּל הָחֹם שֶׁיֵּשׁ לָנוּ נַכְנִיס לְנֶפֶשׁ אַחַת
אָז הָאֶחָד הַזֶּה יִגְדַּל וְיִתְעַצֵּם
וְהוּא יִשָּׁאֵר – וְיִחְיֶה!"

 

כוחות החוכמה והאהבה – אמצעי הם ומטרה הם. אמצעי להיחלצות האחד, המציל אותם בהישרדו, כי הם העיקר.

מי בן השמונה ולא יפחד מן השקט הזורם?

מי בן השמונים ולא יבין

 

וְהַדָּגִים הִקְשִׁיבוּ וְהֵבִינוּ אֶת הַכַּוָּנָה
וְחָבְטוּ בִּסְנַפִּירֵיהֶם
לְאוֹת הַסְכָּמָה.

מִיָּד הִקִּיפוּ אֶת בֶּן-הַמֶּלֶךְ, הַדָּגִיג, הֲכִי
יָפֶה.

וַיַּעֲבִירוּ לוֹ כָּל אֶחָד וְאַחַת אֶת כָּל כֹּחוֹת
הַגּוּף וְהַנְּשָמָה – בְּהַנְשָׁמָה מִפֶּה לְפֶה.

גַּם אֶת אוֹצְרוֹת הַחָכְמָה
שֶׁהָיוּ לְכָל הָעֵדָה נָתְנוּ לָאֶחָד
שֶׁנִּבְחַר.

וְאָז לְפֶתַע כֻּלָּם רָאוּ, אֵיךְ בֶּן הַמֶּלֶךְ הַקָּטָן
גָּדֵל וּמִתְגַּדֵּל וּכְבָר הַמָּקוֹם צַר
בִּשְׁבִילוֹ, כִּי גּוּפוֹ עֲנָק
כִּמְעַט כְּמוֹ אֲנִיָּה שְׁלֵמָה!

אַחַר-כָּךְ נָתְנוּ שְׁאֵרִית כֹּחָם
לַבַּת-זוּג שֶׁאָהַב, חֲבֶרְתּוֹ הַנְּסִיכָה.

לְעֵינֵי אֶחָיו הַמִּתְפַּלְאִים וְהָאוֹבְדִים
הִתְרוֹמֵם הַזּוּג הַנִּבְחָר וְהִפְלִיג
חוֹתֵר בְּכֹחַ אַדִּירִים בֵּין קַרְחוֹנִים חַדִּים
וְנֶעְלַם.

דֶּרֶךְ יַמִּים וְאוֹקְיָנוֹסִים שֶׁל קֶרַח וּכְפוֹר
הִגִּיעַ הַזּוּג אֶל חוֹף אֶרֶץ הָאֵשׁ.

כָּאן בַּזֶּרֶם הַחַם יָשְׁבוּ וְחִכּוּ עַד תַּעֲבֹר
תְּקוּפַת-הַקֶּרַח וְהָעוֹלָם יִתְאוֹשֵׁשׁ.

הידד! הידד! קורא בן השמונה. הם ניצלו!
אבוי! אבוי! נאנח בן השמונים.

בן השמונה כמעט ושכח את הנשארים למות.

בן השמונים כבד לבו מלשמוח.

וּכְשֶׁהַקֶּרַח נָמַס שָׁב הַסֵּדֶר לָעוֹלָם
אָז יָצְאוּ לְשׁוֹטֵט, הוּא וְהִיא לְבַדָּם.

זֶה אֶת זוֹ אָהֲבוּ וּפָרוּ וְרָבוּ
וּמִלְּאוּ מֵחָדָשׁ אֶת מַמְלֶכֶת הַיָּם.

סוף טוב, צוהל בן השמונה. הנסיך והנסיכה אוהבים, נולדים להם לויתנים, וגם הם גדולים כמוהם. תמה הסתירה בין הכינויים. כך נוצרו הלוויתנים הגדולים. ובן השמונה רוצה לסגור את הספר. אך בן השמונים אינו מניח לו, וגם אבא קובנר אינו מניח לו, וגם הלוויתנים אינם מניחים לו:

 

מֵאָז מִשְׁתַּדְלִים לִוְיְתָנִים לְבָנִים
לָשׁוּט זֶה לְיַד זֶה, בְּזוּגוֹת.

כִּיָ קָשָׁה עֲלֵיהֶם הַבְּדִידוּת
וְעִם כָּל הַיְּדִידוּת לְשׁוֹכְנֵי הַיָּם
הֵם לֹא יְכוֹלִים לְזָר לְגַלּוֹת
אֶת קוֹרוֹת מִשְׁפַּחְתָּם שֶׁאָבְדָה בַּמְּצוּלוֹת.

 

לא רק את חכמתם ואהבתם עמסה העדה על הנבחרים, אלא אף את זכרונם,  מתת שותקת ושותתת, אסירת תודה נוראה.

וְכָל פַּעַם שֶׁאֶחָד מֵהֶם נִזְכָּר בַּאֲבוֹת
אֲבוֹתָיו
שֶׁלֹּא יָשוּבוּ עוֹד
מְזַנֵּק מִקִּרְבּוֹ סִילוֹן אַדִּיר-
שֶׁרַק מִי שֶׁאֶת שְׂפַת הַלִּוְיְתָנִים לֹא מַכִּיר
חוֹשֵׁב בְּטָעוּת שֶׁזֶּה סִילוֹן מַיִם מְלוּחִים
וְלֹא דְּמָעוֹת הַפּוֹרְצוֹת
לְזֵכֶר אָבִיו וְאִמּוֹ, אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו
שֶׁנָּתְנוּ אֶת כֹּחָם, אֶת אַהֲבָתָם וְאֶת נַפְשָׁם
כְּדֵי שֶׁהוּא יוּכַל לִחְיוֹת
וְלִהְיוֹת מֶלֶךְ הַיַּמִּים לְכָל הַדּוֹרוֹת.

הכוח, האהבה, הנפש – כל אלה נשמרו, שרדו. אך זכרון הגוף האובד מותיר את יורשיו הענקים בבחינת בוכי-עד. סילון המים הלוויתני הלא הוא גלעד נצחי וזורם לעדה שהוכחדה, למשפחה. ממש כפי שכתב אבא קובנר באותו "יזכור ליום הזכרון לשואה ולמרד": "נזכור את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר, את רחובות העיירה שסאנו כנהרות – יזכור החי את מתיו כי הנה הם מנגד לנו, הנה נבטות עיניהם סביב-סביב, ואל דמי, אל דמי לנו, עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם".

אנו הלוויתן. בנו ניבטות עיני המתים. אלינו נבטות עיני ילדינו. עלינו החובה ללמדם איך נוצקנו מן הכוח ומן האהבה ומן הנפש שנותרה לגווע.

יום השואה תשס"ד.

נרדם בן השמונה. בוכה בן השמונים.