מעשה במלך אחד שהיתה לו בת נאה. כיון שהגיעה לפרקה ביקש להשיאה. באו שרים ודוכסים לשאת אותה, והייתה ממאנת בהם ואומרת זה רעבתן וזה שיכור. נשבע אביה ואמר: "במי שאפגע בו תחילה אתננה לו". אירע שנזדמן בן כפר אחד. עמד והשיאה לו. לקחה בן הכפר והביאה עמו לכפר ועשה עמה כבן כפר. נתפחמו פניה של בתו של מך והיו אנשי הכפר מזלזלים בה ומקנטרים אותה, והייתה כותבת אגרות צער לאביה. נתגלגלו רחמי המלך על ביתו האהובה וקבע לה זמן שיבוא לבקרה. כיון שנשמע שהמלך עומד לבוא נתייראו ופינו את הבית והחלו מקשטים את הבת בקישוטים נאים ומעדנים אותה בכל מיני תפנוקים. לימים באו הרצים והודיעו שהמל מתקרב ובא. קידמו בני הכפר פניהם בכבוד והכניסום לביתם. לימים נשמע קול שהמלך בא. מיד הלבישו את הבת בגדים לבנים ונאים והדליקו נרות הרבה עד שהאיר כל הכפר. ראה המלך כבוד ביתו והיה שמח, ישב עמה והשתעשע בה. כיון שהגיעה שעתו לפרוש נפלה על צווארו ובכתה בכיה גדולה ואמרה: "אבא אבא, היאך אתה משאיר את ביתך כך?"

​

אמר לה: "מה לך ביתי? האלא אני רואה אותך בכבוד וגדולה.

​

בכתה ואמרה: "כל הכבוד הזה שאתה רואה לא נעשה אלא היום, לפי ששמעו שאתה בא אצלי נתייראו לעצמם ועשו לי כבוד. עכשיו כשאתה פורש ממני יחזרו לזלזל בי."

​

אמר המלך לבעלה של ביתו: "אפשר אתה עושה עם ביתי כך? אי אתה יודע שבת מלך היא?"

​

בכה בעלה ואמר: "יודע אני, אבל מה אעשה שאדם עני אני ופרנסתי קשה עלי ואין דעתי מיושבת לטפל בביתך כראוי, ולא עוד אלא שאני דר בין בני אדם שאינם מכירים במעלת ביתך. אבל אתה שמלך גדול אתה, מאחר שבאת עימי בקשרי חיתון ונתת לי את ביתך, העלני למקומך ותן לי חלק ונחלה במדינתך ונדור אני ובתך שם ואתנהג עמה בכבוד כשם שראוי לנהוג בביתו של מלך."

 

המלך זה מלכי מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, רצה לתת את בתו, זו התורה, לאדם הראשון. אמרה תורה: "רעבתן הוא, שאכל מעץ הדעת". רצה לתת אותה לנוח. אמרה: "שיכור הוא וישת מן היין". עמד הקדוש ברוך הוא ונתנה לנו. אבל אנחנו מזלזלים בה ועולבין אותה והיא כותבת בכל יום אגרות צער לאביה.

​

כיוון שבאים ימי אלול, אלו רצי המלך שמכריזים שהמלך עומד ובא. מיד אנו מקדמים את פניהם בתורה ותפילה ומעשים טובים, עד שנשמע קול שופר של ראש השנה, ואנו יוצאים לקראת המלך וקוראים לפניו המלך והוא שרוי ביננו ואנו הולכים באור פניו ועושים תשובה. וכיון שבא יום הכיפורים המלך הקדוש יתברך שמו יושב עמנו ורואה את ישראל נקיים כמלאכי השרת, לובשים לבנים ומעוטפים לבנים, עומדים מערב עד ערב בקדושה ובטהרה ונותנים כבוד לתורה, כביכול מוצאת קורת רוח מהם והוא שמח עם התורה. כיון שמגעת שעת סילוק שכינה אחר תפילת נעילה, גועה התורה בבכיה גדולה ואומרת: "אבא אבא, היאך אתה מניחני, הן מיד יפשטו מעלי את כל כבודי."

​

אומר הקדוש ברוך הוא לישראל: "אפשר אתם עושים עם ביתי כך? אי אתם יודעים שביתו של מלך היא?"

​

אומרים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, יודעים אנו. אבל מה נעשה, בני אדם עניים אנו ואין לנו מקום לעצמנו שנושיב בו את ביתך בכבוד, ולא עוד אלא שאנו דרים בין הגויים שאינם מכירים את מעלת התורה ואין אנו יכולים לכבדה כראוי. אבל אתה שמלך גדול אתה, שנאמר בך (תהילים כ"ד): "לה' הארץ ומלואה", העלנו לארצך ותן לנו מקום במדינתך ונכבד את התורה בכל שהיא ראויה. הוא שאנו מתפללים בשעה זו של סילוק שכינה לשנה הבאה בירושלים.