משמעותה של השבת היא - לחוג את הזמן ולא את המקום.
ששת ימים אנו חיים תחת יד הרודנות של הדברים אשר במקום; ביום השבת אנו משתדלים לקשר עצמנו לקדושה שבזמן. ביום הזה אנו נקראים להיות חלק מנצחיות הזמן, לפנות את עצמנו מן התוצאות של היצירה ולפנות אל סוד היצירה; להפנות מעולם הבריאה ולפנות אל בריאת העולם.

​

היום השביעי הוא מעין יום של שביתת נשק במלחמתו האכזרית של האדם למען קיומו, יום של הפוגה בכל ההתנגשויות האישיות והחברותיות, יום של שלום בין אדם לחברו ובין אדם לטבע, שלום בתוך האדם. ביום זה נחשב העיסוק בכסף לחילול הקודש, ביום זה אדם מכריז על אי תלותו באותו דבר 
שנעשה האליל הראשי בעולמנו. ביום השביעי אדם מתיר עצמו מן המתיחות...

באוקיאנוס הסוער של זמן ועמל יש איים של דממה, ואדם יש בכוחו להגיע אל חוף מבטחים ולהחזיר לעצמו את כבודו. אי כזה הוא יום השביעי...

השבת היא איפוא יותר מהפוגה במאבק הקיום, יותר מהפסקה בעבודה. 
הרמוניה מודעת ועמוקה היא שבין האדם והעולם. אהבה לכל דבר והשתתפות ברוח המאחדת את העליונים והתחתונים. כל הנעלה והנשגב שבעולם מתאחד עם בורא עולם. זוהי השבת, האושר האמיתי של היקום.