והמאורעות באו, אחי, הנה הם!

ולא כחתף באו, אחי.  לא.  התפתחות, התפתחות מודרגת, התפתחות על-פי חוקי מלומדי עולם, על-פי חוקי הפרוגרס, יש להם למאורעות הללו, למאורעות הללו, אחי!

התפתחות גמורה, שלמה: שנות-השמונים – הפרחת נוצות והפצעת מוחות למאות; ראשית המאה – עינוי בתולות והריגת נפשות לאלפים; ועכשיו שִׁבתנו בתוך דם אחי, בדם!

הכל הולך וכלה, אחי.  מסעות-הצלב.  ערים נשֵׁמות.  יהודים נשמדים.  כל אשר לא פני קאצאפּ לו – ידָקר; כל אשׁר האימה היהודית בפניו, כל אשר השפלות היהודית בשפתיו, כל אשר החולשה היהודית בגופו – יפול בקרדום, באגרוף.

...

 

הבושת והחרפה! דאגה ליהודי-אמריקה, בשעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה? בשׁעה שׁכפלַים כיוצאי מצרים נתונים ביד חיתו-טרף ומוכנים לטבח – דברים על "תנאים רצויים להתפתחות-היהדות"?!

איזו יהדות?!

...

אודיסה הגדולה... קיוב אחותה... ערינו הקטנות... עיירותינו הנכחדות... כל עמנו! בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפנו, כולנו, כולנו על המוקד – ואתם... תמה אני, תמה אני.

ותמה גם אתה, היושב שם, כיצד הלה בעצמו יושב וכותב אגרות כאלה ובלה"ק –

ומגלה אני לך, אחי, כי אילו היה בלבי אף צל, אף אחת מששים של תקוָה, אילו לא היה חרות באש על לוח-לבי: "בגויים יכלו ושׁם יתַּמו" – כי אז באמת לא הייתי מבלה לריק שום דבר, שום כל-שהוא ממה שיש לי.  כי גם את שמלתי לעורי הייתי מקדישׁ לבנִיה; וערום ויחף הייתי מסובב בחוצות וצועק: "יתר הפליטה, אל תתנו דמי לכם! המדברה!"

ואולם, אחי, יודע אני, כי נעולים לפנינו גם שערי מדבר, כי מות נמות שם ברעב-המדבר וכי שומע אין לקול קורא למדבר; כי חבוּש, חבוּש העם; כי חרוב, חרוב העם;   כי רקוב רקוב העם,  כי אם יש בו מתי מספר אשר אזנים להם לשמוע, כבר אין מקום פנוי להם וכי עולם ינהג כמנהגו, ינהג כמנהגו –

ואני כותב לך, איפוא, את מגילתי זו.  כי לא אדע, לא אדע, לעשות אחרת.