קשה מאד להבחין בגבול ברור בין המסורת שבטקס מסוים ובין החלק הדתי שבו. ספק, אם קיים בכלל גבול ברור כזה ברוב המנהגים. טרם שנחליט על הכנסת מנהגים מסוג זה למערך חיינו - מוטל עלינו לשקול יפה ולהשקיף על הבעיה מנקודות ראות רבות ורחבות. כל מי שעוקב בערנות אחר התפתחות החיים האזרחיים במדינתנו, יבחין בנקל בגידול מהיר של מספר "שוחרי קיום המסורת". רבים המה מכרינו וידידינו שהיו ידועים מלפני שנים כאנשים בעלי השקפה חילונית מובהקת ופתאום הננו מוצאים אותם מקיימים מצוות שונות שבמסורת גרידא. אין זו רק דעתי, כי הזרם הזה הולך וגובר ורבים הם הנגררים. אני לכשעצמי רואה בתופעה המונית זו סכנה רצינית ולא יתכן שגם אנחנו, אנשי הקיבוצים, נעזור בצורה זו או אחרת להתגברות הזרם ולו גם בטענה של חיזוק הסמלים לתודעה היהודית. תהיה זו תמימות, אם לא נעריך נכונה את הסכנה הגלומה בגינונים וטקסים "מסורתיים" מעין הדלקת נרות שבת וכיוצא בזה.
מחוץ לקיבוצים ממילא הולך ומתעצם המחנה של מקימיי מסורת דתית בדירוגים שונים. רצוי שנזכור כאן כיצד חקרו אנשי הכפייה את ילדי הגולה הניצולים. לעיתים נעזרו בשאלה "תמימה": "האם אמך נהגה להדליק נרות שבת, אם כן, הרי מבית דתי הנך".
וכעת אנחנו, בביתנו הפרוגרסיבי והחופשי נכניס מנהגים כאלה, שבעבר הלא רחוק שמשו בוחן לבית "יהודי אמיתי". נכון, לנו עצמנו אין נשקפת כל סכנה מקיום מצוות הדלקת הנרות, אך יש לחשוב על כך איזה פירושים יתנו למנהג חדש זה אנשים מבחוץ. במו ידינו ובלא יודעין נחזק את המחנה הנלחם בנו.
נזכר אני באדם צעיר, איש חול ומתנגד קיצוני של פשרות עם המחנה הרוצה לכפות עלינו צורת חיים לפי טעמו. הצעיר טען באזני שגם התנועה הקיבוצית אינה נלחמת באופן יעיל נגד הכפייה הדתית. לדעתו אין מלחמתנו מורגשת ואינה נושאת פרי. אכן, אין להכחיש, אותם הזוגות הבודדים ונדירים בתנועה הקיבוצית אשר החליטו לחיות חיי משפחה על בסיס של נישואים אזרחיים, לא זכו שצעירים נוספים יצטרפו לצעדם המפגין וילכו בעקבותיהם וכך נדם קולם ושוב אין לו הדים. אדרבא, צעירים הלכו בלי בעיות ובלי כל סימן של היסוס ובנקל מצאו את מקומם תחת אפיריון הנישא על ארבע מקלות; טוב שלפחות בשנים האחרונות חדלנו לקיים את הטקס הזה בתוך ביתנו הקיבוצי.