"התקרבו ובאו ימי הפסח ואני אז במשק הפועלות בטבריה. גן הירק שלנו היה על גבעה, ליד שלושת בתי האיכרים הבודדים. ביום בהיר אחד באה חנה צ'יזיק לגן בלוית שלושה חברים מכנרת - ואני עודרת עם הבנות את שדה הבצלים. ניגשת חנה אלי ואומרת: "החברים באו לבקש, שתלכי לכנרת ותסדרי ל"ציבורניקים" [עובדי העבודות הציבוריות, שלא היו חלק מהקבוצה] את סדר הפסח"

...

​

אליהו גליקסמן אמר: "אם לא יהיה לך טוב איתנו, תוכלי לחזור מיד לאחר הפסח. חברי דגניה וכנרת העובדים איתנו יחוגו בביתם הם, ואולם אנו מה יהיה עלינו?". אחריו הוסיף אירה קנמון: "אל תחשבי הרבה ובואי, כי רק ימים מספר נשארו עד החג, ולנו אין שום דבר. יצחק כהן [איכר במושבה כנרת] שפרותיו מתו, הסכים לתת לנו את הרפת למטבח וחדר אוכל, ואת המחסן לך לדירה."

...

​

בכנרת מצאתי שבעה עשר חברים בודדים, המסתובבים במושבה ומתגעגעים לפינת בית וחולמים על הרגשת חג. כל בקשותי והוראותי היו החברים ממלאים מיד, וכל איש שואל מה עליו לעשות. בחרנו בוועדת המטבח וועדת הפרודוקטים, וכל השאר התגייסו להביא אבנים קטנטנות מחוף הכנרת ליישור רצפת הרפת, שהייתה בורות-בורות כולה, וחלק מהחצר, כדי שיוכלו לרקוד אחרי הסדר. שני חברים סיידו את הרפת. וועדת המטבח אספה כלים שונים אצל נשי המושבה כנרת והחווה, והעבודה התנהלה במלוא הקצב. ביום האחרון שלפני החג אמרתי לחבריה: "אי אפשר בלי פרחים!". אז התפזרו הבחורים על ההרים ובביצה והביאו פרחים לרוב מכל הצבעים, ועיטרו בהם את הקורות העבות שסמכו את גג הרפת - כל קורה בצבע אחר. עד שהייתה הרפת לשדה פורח פרגים אדומים ודגניות תכולות ובבונג לבן-צהוב. השולחנות כוסו מפות לבנות וריח הדגים המתבשלים נדף על פני הסביבה כולה - דגים ממולאים כבבית אמא. ובעמדי כך ליד כל הסירים, בידי מחברת קטנה, שאני משננת מתוכה שיר להקריאו בערב הסדר:

​

"חדר צר, מלא אופל, על הרצפה תינוק..."

​

אני מוסיפה מלח לסיר, בוחשת בו, ושבה לשנן את השיר. 

​

בא הערב. החברים מתאספים, רחוצים ולבושים בגדי חג. ובלב שמחה גדולה. כי בעצם ידיהם סידרו לעצמם הרגשת חג. מתיישבים על ספסלים העשויים קרשים על גבי ארגזים. אליהו גליקסמן פתח ואמר: "חג זה שמחה כפולה הוא לנו, כי יכולנו בעצם ידינו ליצור לנו פינה זו, וכי מסובים אנו אל שולחננו ולא כאורחים בלתי רצויים אצל אחרים." אחר כך דיבר על ערך חג חרותינו זה ועל התקוות הגדולות לאלה שיבואו אלינו. אני לא יכולתי להקשיב לדבריו, כי ליבי פעם בחזקה מאימת הציבור לפני ההקראה. 

​

בגמר הסדר התחיל הריקוד, וקולותינו בקעו שמים. והנה התחילו באים אלינו ומצטרפים למעגל מאיכרי המושבה כנרת ומחברי קבוצת כנרת ודגניה, וחצרה של לאה כהן הייתה לשרשרת אחת מאוחדת. יד על שכם רקדה כל המושבה."