החגיגה, חציה תפילה וחציה שיחת משפחה, מעוררת רגשי קודש בלב כל מי שעשוי להתרגש לכל נשגב. שכן החג הזה, היהדותי שבכל החגים, מקורו בעבר הקדוש של האנושיות יותר מכל מנהג ומסורת בעולם התרבות כולו. כמו בשעה זו, כן נהגו במנהגים אלה גם לפני מאות רבות בשנים. העולם נשתנה ונתחלף מאז, עמים שקעו ואבדו ואחרים הופיעו על במת ההיסטוריה, חוג הארץ התרחב, יבשות חדשות בצבצו ועלו מתוך הימים, כוחות טבע בלתי משוערים באו והקלו והנעימו את החיים – ורק העם האחד הזה עודו קיים כמאז, עודו שומר על מנהגיו שלא נשתנו, נאמן לעצמו ושומר זכר סבלות אבותיו. ועוד הוא מתפלל באותן המילים בנות אלפי השנים אל אלוהיו, אלוהי הנצח – הוא עם העבדות והחופש:

ישראל! 
אבל אחד היה בין המסובים לשולחן ה"סדר", שקרא את המילים העבריות בדבקות של בעל תשובה. דומה היה בעיניו כמי שמצא שוב את עצמו, ולא אחת שמו לו רגשותיו מחנק בגרונו, עד כדי כך, שהיה אנוס להתאמץ שלא לפרוץ בקול של אנחה גדולה. כמעט שלושים שנה עברו מן היום, שהוא עצמו שאל בעודו ילד את "מה נשתנה". ואחר באה "ההשכלה", ההתרחקות מכל מה שנחשב ליהודי, וכתוצאה הגיונית, הקפיצה לתוך הריקות, מאחר שלא היתה עוד כל אחיזה בחיים.

ובלילה סדר הזה אמנם היה הוא בעינו כבן אובד. 
משנסתיים החלק הראשון של הסדר והתחילו מגישים את המאכלים, קרא אליו קינגסקורט מעל לשולחן:
- פריטץ, לא ידעתי כלל, שאתה עברי גמור כזה.
- האמת היא, שגם אני לא ידעתי זאת! – הייתה תשובתו.