בסדר פסח של עין-חרוד (בשנות העשרים והשלושים) שאלו
הילדים בשירה את "מה נשתנה" המסורתי, אבל שאלו גם בעל-פה
 שאלות מקומיות ואקטואליות וכואבות:

מדוע שונאים את היהודים בכל העולם?
מתי ישוב עם ישראל לארצו?
מתי תהיה ארצנו כגן רווה?
מתי יהיה שלום ואחווה בכל העולם?

לשאלות הילדים היה משיב לרוב אחד מ"זקני העדה", ב"עבדים
היינו" בגלויות, ובמה שונה חירותנו בארץ-ישראל.

 

גם דוד בן-גוריון בעשור למדינה - כחבר קיבוץ שדה-בוקר, שאל שאלות
של אקטואליה ישראלית קיומית בסדר פסח של קיבוצו.

"מה נשתנה" של ראש הממשלה בשדה-בוקר תשי"ח:
שבכל השנים היינו גולים בנכר ומשועבדים לזרים - בעשור
הזה אנו מתכנסים בארצנו ועומדים ברשות עצמנו.

שבכל השנים היו צוררים מתעללים ופורעים בנו - בעשור
הזה עשינו שפטים באויבינו.

שבכל הזמנים היינו נוטרים כרמי זרים - בעשור הזה העלינו מאה
ריבוא ובנינו ארצנו ותרבותנו.

שבכל השנים היינו מחוסרי אונים ושבעי מרירות - בעשור הזה
גברו חיילינו ושבענו נצחונות.

היהודי הנודד - ממנהגי עדות ישראל בעדות ספרד נכרתה המסורת של "פסח מצרים": עוקרים את
השולחן, אוכלים בעמידה ובחיפזון כשהמותניים חגורים והמקל ביד. נהגו לצרור מצת האפיקומן במפה ולשימה על שכם המסובים, העוקרים ממקומם ומתהלכים בחיפזון ד' אמות מסביב לשולחן, או יוצאים
החוצה בבהילות מסביב לבית ואומרים: "כך היו אבותינו הולכים, "משארותם צרורות בשמלותם ובבהילות יצאנו ממצרים.

אחד מהחבורה משתמט בחשאי, מתחפש כנודד, צרורו על שכמו, מקלו בידו ומתדפק על הדלת שיתנו לו להיכנס ולפסוח. אולם אין כניסה לזרים, ומי הוא היהודי הנודד בדרכים בערבי פסחים, ללא מסיבת חג? לאחר מסירת סימנים נפתחת לפניו בקריאת "כל דיכפין ייתי וייכול, כל "דיצריך ייתי ויפסח.

"מאין בא הנודד?"
יוסיפו ויקיפוהו בשאלות
"מאין בא הנודד?"
"באתי מירושלים"
הוא עונה ברגש ומתחיל לספר בהתלהבות מה נשמע בירושלים, על פעמי המשיח הנשמעים, על צרות ורדיפות של בני עמנו 'בדרכם לציון, על המקומות הקדושים וכו.

והכל שותים בצמא דבריו ובעיניים זולגות דמע, מסיימים בקריאה "לשנה הבאה בירושלים" והנודד מספר שיצא ממצרים והוא נקלע עליהם בדרכו לירושלים. לאחר חוויה כזו עובר סדר הפסח בגיל ורעדה.