יש אמת גדולה במימרתו של אחד העם: ״יותר משישראל שמרו על השבת, שמרה השבת על ישראל". אילו היינו שומרים על נכס תרבותי זה, מהללים ומקדשים אותו כראוי לו - לא זו בלבד שהנכס עצמו לא היה מקבל דמות מעוות כפי שהוא קיבל אצלנו במרוצת השנים (עד כדי כך שכל אחד מאתנו מסוגל לעקור אותו ממקור חיותו ו״להרכיב״ אותו על כל ימות השבוע, ״לקבלו״ ו״למסרו" כסחורה העוברת לסוחר). אלא שפרצופנו הרוחני ודמותו של הדור הצעיר הגדל בתוכנו היו שונים לגמרי.
אמנם, מדי פעם בפעם מתעוררת ועדת התרבות ומקיימת מסיבת שבת (על כוס תה, האם אין בהפיכת חדר האוכל בליל שבת ל"בית תה״ — משום טעם לפגם) אולם, מסיבות אלו לקויות בכך שאינן רצופות, ומשאירות חלל ריק בין מסיבה למסיבה וכך תוכנן אינו הולם יצירה מופלאה זאת שעיקר תוכנה אינו בכך שהיא משמשת יום מנוחה בלבד, אחרי שישה ימי עמל, אלא בעיקר מפני שלפי מיטב האינטרפרטציה שנתן לה עם ישראל במשך אלפי שנות קיומו, שיווה לה דמות של יום מנוחה וקדושה, יום של התייחדות האומה עם ערכי תרבותה, יום של גיבוש דמותה הרוחנית, של התעלות נפש היחיד והכלל. 
יום השבת, לפי מיטב המורשה של עם ישראל, לא קיבל דמות של יום שעשוע והתפרקות ממתיחות, אלא יום לימוד ועיון. יהודי מכל ימות השבוע היה עובר ביום זה על פרשת השבוע בתורה, היה מעיין בפירושים הרבים שלה, היה לומדי פרק בפרקי אבות, שהם תמצית של חכמת חיים ומוסר ישראל, היה שונה במשנה, בתלמוד, במדרשים וכו'. האם נעשה נוהג אבות זה מיותר בימינו, ימי הרנסנס של התרבות העברית וחידוש עצמאות ישראל? האם הגיעה השעה שנשווה לשבת אופי אחר מזה שטבעו לה קדמונינו? האם תגיע אי-פעם שעה כזאת? 
ולמען יובנו הדברים כהלכה: לא נשווה למסיבות השבת אופי דתי, אלא נקיים את מסיבות השבת ברציפות וניתן להן אופי של ערב עיון במיטב היצירה הספרותית העברית (התנ"ך, האגדה, הספרות הקלאסית, המודרנית וכו').