נשקנו היה: אקדחים – אקדח לכל אדם, רובים מעטים, אקדח אוטומטי, מוקשים שהוטמנו בחמישה-שישה מקומות, פצצות מתוצרת עצמית, בעלות כוח נפץ גדול, בקבוקי הצתה, רימונים פולנים וגרמניים, להגנה ולהתקפה.

נוסף לכך היה לנו עוד נשק אחד: אידיאה גדולה, נכונות ומסירות נפש. ראינו את אידיאת המרד כאידיאה מרכזית בחיינו. לא ראינו היתר לעצמנו לחיות עלי אדמות ולהתהלך, אחרי חיסולם של חמישים ריבוא יהודים בוורשה ושל מאות אלפי יהודים במקומות אחרים, אלא רק אם נחיה בשם המרד.
ואת הכל, את הטוב ואת הרע, כל צעד, כל מחשבה, כל מעשה, בחנו מנקודה זו: מרד או לא מרד.
הייתה רוח כזו בתנועה החלוצית ובתנועות הנוער שאמרה: מרד! מחשבה – מרד, חיים – מרד. הכל מכוון למרד.

ידענו שישראל קיים ויתקיים, ויש שהמוות נותן טעם לתוכן החיים הנותרים, ידענו : למען החיים ולמען אלה שמעבר לים, למענם ולמעננו, לכבודם ולכבודנו, ולהמשך אשר יבוא, לדורות הבאים – מרד!