פסח
מקורות והגות/

צפורה גלעד

ערבי פסחים

בית השיטה, ניסן, תשס"ג, 2003

בנימין [גלעד] מצא את מותו בערב פסח תשל"ב, אבל פסח על תכניו המיוחדים
עובר כחוט במכתביו וברשימותיו. ההיצמדות אל ערכי החג הולכת וגוברת עם השנים.

בערב פסח תרצ"ו (1936), כאשר עבד בתנועה בחיפה, כתב מכתב קצר להוריו:

לאבא, לאימא, לרות – היקרים,
היום ערב פסח, אני יושב ברכבת ונוסע לעין חרוד. הרכבת מלאה ועמוסת אנשים, אבל
הרגשתי חמוצה לא-טובה.

ערב פסח – ודבר מה מיוחד אצלי – אין. רק נזכר אני וחוזר ונזכר ב"חצוצרה שנתביישה" של ביאליק, ואותה הרגשה שנקנית לך עם גמר הסיפור הזה מהדהדת בי, ואני כבוש לה.

ברכבת – אנשים, בחלון – העמק, הנה כבר עשרה חודשים מאז יצאתי לחיפה, ואצלי בלב ייחול שבתפילה לדבר-מה קדוש ושלו כי יבוא.

באנו לעין חרוד, ארד, ואלך לי בשדות, לקבוצה.


הסיפור הזה של ביאליק לא הרפה מבנימין, ובדברי הברכה בחג ה-25 לבית השיטה
הוא חוזר אליו:
ונזכר אני, בשעות קשות כשהשאלות סוחטות אותי, והן מופנות א ל י ולא אל מוסד רשמי כל שהוא, ולא אל מישהו אחר, - - - נזכר אני – אולי שלא לעניין – בתמונה עצובה ואפורה שקראתיה בילדותי אצל ביאליק בסיפורו "החצוצרה שנתבישה".


אותו סיפור, על גירוש משפחה יהודית בערב פסח, איך האם היהודייה לא שוכחת לקחת נרות
שבת, וכשיורדת החשכה ביער, היא עוצרת את העגלה, ומדליקה את נרות החג. זהו: בשעה קשה, כשהכל נראה אבוד, לא להתייאש, לא לאבד אמונה.


(1943) ומה בערב פסח תש"ג?
ימי השואה, ההדים כבר מגיעים, עוד לא יודעים על המרד בגטו וורשה, ובנימין אומר דברים בפתח ליל הסדר:

ביום זה, כאשר מצד אחד הורגים בנו בלי סוף, ומצד שני הוא יום יציאת מצרים, יום צאתנו מבית עבדים, מה יש לנו לומר לעצמנו ביום זה?
לא אגיד: שם נשחטים אחינו ואנו בכל זאת נחוג ונפסח ביד רמה! אולם גם לא אגיד: נשב בתענית.

את חשבוננו עם עצמנו צריך לעשות.

מה יש להגיד לעצמנו ביום יציאת מצרים?
המשותף – עצם המעש, לקום ולעשות, עצם החריגה מבית עבדים. אין ספק שזו היתה התמרדות
של עם עבדים, שנאלץ בהיחבא לברוח, וללא ספק ספג מכות על התמרדותו זו. אולם המסורת
שלנו, מתוך אהבתה-הערכתה את סיפור יציאת מצרים, הלבישה את ההתמרדות הזו בשלל מעשי נסים.

לנו לא יהיו נסים, ובאשליות שווא שיתנו לנו ארץ, שיחונו אותנו בחיים עצמאיים – אל נשעשע נפשנו.

הקשר שלנו ליציאת מצרים, הצו החינוכי הענק אשר נצטויינו על ידי מרידה זאת, היא
עצם ההתמרדות, עצם החריגה מבית עבדים, ולקיחת החורין בחוזק יד, ללא ציפייה וללא הסתמכות

שמישהו, ולו גם הקב"ה, יצילנו מידם...


(1948) ומה בערב פסח תש"ח?
מלחמת תש"ח בעיצומה, חודש אדר השחור – נפילת השבעה בקרב על הגלבוע, נפילת השבעה
בבית קשת, ועוד...

בנימין בבית, מחלים, לא במלחמה ומכין את ליל הסדר. והנה, באמצע ליל הסדר, הוא עולה על
הבמה, מפסיק את שירת המקהלה, ומכריז:

"חיפה בידינו!!"

מחיאות כפיים אדירות פרצו באולם, וביומן סופר שאחר שירת ה"חד גדיא" פרצו ריקודים סוערים בחדר-האוכל.


(1963) ובפסח תשכ"ג:
הרשימה היפה ביומן – "ערבי פסחים" – שחותמת [היום] את ההגדה הקיבוצית:

מאז ועד היום.

מן המדבר של אז ועד ניסן תש"ח,
ממחתרת ספרד ועד פסח תש"ג בורשה החרבה.

מ"עלילות הדם" שבכל הדורות, ועד המצה האסורה בברית המועצות ליל השימורים שאינו דהה לעולם.

הזיכרון ההיסטורי שאינו מחוויר.

זו התקדשות החג, זו טוהרת הציפייה. זה ביעור החמץ, זו החמימות שבלב.

–"ה"הא לחמא עניא
–"ה"כל דכפין
–בית העבדים
"ה"וימררו
" - - - ה"יד החזקה והזרוע הנטויה
- - - החד גדיא הנצחית
ארבע הכוסות, הדלת הפתוחה, אליהו הנביא כי יבוא. משיח בן דוד במהרה יבוא.

המרור שבכל הדורות, המצה שבכל אתר.

הציפייה שבכל התקוות,
התקווה שבכל הלבבות.

ליל השימורים שאינו דהה לעולם, הזיכרון שראינו מחוויר.

השתא עבדי" - מ ע ב ד ו ת ל ח י ר ו ת ".


"ובפסח תשכ"ח, אחרי מלחמת "ששת הימים:


פסח תשכ"ח
"מה נשתנה?"
הפעם, יותר מבכל הלילות, הולם לבנו: הלילה הזה א ח ר מכל הלילות!
 פסח בגולן, במחנות הצבא שלאורך הירדן, בכפר עציון וים המלח, בירושלים הבלתי חצויה,
– פסח על גדות התעלה – זכר ליציאת מצרים בימים ההם, בזמן הזה
פסח שבכל אתר ואתר שיהודים נחיתים בו בהֹלֶם אחד עִם ישראל.


לא. לא שכחנו!
עוד האויב יורק אש עלינו. עוד הוא מתנכל לסדרינו. עוד אליהו לא בא. עוד כסאו פנוי.


ובהסיבנו אל "הסדר" של היום ובהרימנו את הכוס נקרא:
"מה נשתנה?"
"השתא לא עבדֵי!"

בפסח תשכ"ט (1969), כותב בנימין מכתב ליוחַי בצבא, ומזכיר ערבי פסח קודמים:

(1969) בית השיטה, א' דחול המועד פסח תשכ"ט

יוחי, בן יקר, שלום רב,
ובכן, את ערב פסח תשכ"ט חגונו כשאתה שם ואנחנו כאן. הייתה עמנו סבתא ומשפחת בארי
ישבה מולנו. סביבנו היו עשרות ומאות החברים, הבנים והנכדים, והמקהלה תפסה את כותל
המזרח. לא היית עמנו, אבל כאילו ישבת אתנו למן "הא לחמא עניא" ועד "קומו תועי מדבר",
ועד "אליהו הנביא" שלאחר סעודה. בנימין, "אבי הסדר" הפעם, שלח ברכתו "לכל חברינו אשר
" אינם יכולים להסב עמנו" – והיית גם אתה כלול בברכה נאמנה וחמה זו. בדברי פתיחתו ל"סדר
ציטט את בילינסון, בדבר "כל המערכות לחירות שם היינו", ציטט את ברל כצנלסון בדבר "הצו
הפדגוגי העתיק" של "בכל דור ודור חייב אדם..." וסיים בחירות, בשלום וב"ארץ ישראל
48 השלמה" – והיו הדברים רחוקים ומבוקשים, ולוטים בעתיד, והזכירו את פסח 43 ואת פסח.

– והנני אתך


נ ס פ ח

בשנים האחרונות לא "הרפה" פסח ממני. אצרף שלוש רשימות.


5.97 / פסח תשנ"ז
באה מאהבה
לזכר ארנסט (הורביץ)

ליל הסדר השנה היה החג של בני הדור השני – "אמצע הדרך" – אלה שנולדו וגדלו עם "הסדר
המיתולוגי", כפי שראו לו, של בית השיטה, של ארנסט.

הם נסחפו אחר ההתלהבות של דיתה, אחר השרביט של דני, וסחפו את כולנו.

זה עמד באוויר – הריגוש, האהבה והגעגוע. וכך זכחינו כולנו לחוויה בלתי נשכחת.

ושוב אותה תפילה, אותו ייחול – שלא ייגמר לעולם.

 


1999 ניסן תשנ"ט, אפריל
פסח דורות

בימים שלפני פסח נלווה אלי עצב נוסף. נודע לי מבני משפחתי, שזה וזה נוסעים לפני
ליל הסדר לחו"ל – ליוון, לתורכיה ועוד. בתקשורת דובר על 250 אלף נוסעים, וביניהם גם
חברי קיבוצים.

הרהרתי לעצמי: פסח, פסח! ומה על חובת האבות – "והגדת לבנך"? ומה על "בכל דור ודור
חייב אדם..." – זה "הצו הפדגוגי העתיק" כהגדרתו של ברל כצנלסון? - "פסח דורות". איך
 בעבר הרחוק סיכנו נפשם יהודים בספרד, בימי האינקוויזיציה, וערכו בסתר ליל סדר.

ואיך בברית המועצות חיפשו יהודים בחירוף נפש את "המצה האסורה". וכאן, בעצם "הלילה
הזה", בליל הסדר טסים לטוניס ועוד.

חשתי את עומק המשבר שאנו, החברה הלא דתית, נתונים בו. הרי אם מתנערים גם מפסח נותרים
אנו "ערום ועריה".

והנה נתקלתי, בעתון ערב החג, בסיפור על "מרטירולוגיה יהודית" בת זמננו. שלושה
טייסים שלנו בשבי הסורי, עורכים ליל סדר בתא הכלא. וכך כתוב: "כשהתקרב פסח 71 החלטנו
לחוג אותו כהלכתו, בגלל הסמליות של מעבדות לחרות, חג לאומי, ומאחר שהזכיר לנו את
הבית והמשפחה.

כתבנו מהזכרון הגדה, מקרטון שהשגנו הכנו צלחת פסח. כדי לחמם את האוכל אגרנו שומן, עשינו
 פתילות מכותנה וגנבנו גפרורים מהשומרים. מהסלט שקיבלנו שמרנו פטרוסיליה כתחליף לכרפס.

מאחת הארוחות שמרנו עצם – "זרוע". מצמוקים שקיבלנו ומסוכר עשינו יין.

את ליל הסדר חגגנו בשירה רמה. ואולם באמצע החגיגה נפתחה דלת התא, נכנס מפקד הכלא ודרש
שנפסיק את החגיגה, אך סירבנו. כשנוכח, שאיומיו להשליך אותנו לצינוק אינם מרתיעים
אותנו, הלך.


אמרתי לעצמי: זה כוחם של מטען תרבות וזיכרון ילדות בשעת ניסיון.

 

2000 ניסן תש"ס, אפריל
אחרי החג

חגגתי את ליל הסדר עם משפחתי ועם חברי – עם חברי שבחיים, ועם חברי שאינם
בחיים, וכמובן עם בנימין.

ישבנו, כבימים ימימה, ליד משפחת בארי – עם רות ושבתאי. עלך השולחן ה"הגדה" המצוירת של דוִד
אָלֶף – יקרה, יקרה... וההגדה של אריה בן גוריון, עם ההקדשה בכתב ידו – "רוחו של בנימין ז"ל
"חותמת הגדה תנועתית זו ב'ערבי פסחים' שלו-שלנו.

הייתי שטופה בזכרונות, ונעה בין המתרחש באולם ובין "ערבי פסחים" בעבר, כשארנסט ברוחו
ובשרביטו מנחה אותם.

שרים "טל תן לרצות ארצך..." ואני שומעת את הסופרן הצלול והפעמוני של נלי..

אומרים "עבדים היינו לפרעה במצרים" – נחום, נחום שריג היה קורא בטעמים, ואחר כך יוסף..

ויעבידו מצרים את ישראל" – ואני שומעת את קולו המסתלסל, והיהודי כל כך של שמעון דגני"..

וכך הלאה והלאה.

והנה שפרה חוזרת – "ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה" ואחר כך תמר שרה.

ומה קרא בנימין? – את דברי ברל כמובן – "עם שומר אלפי שנים"
ועוד מעט – הדסה – "שאי סביב עיניך וראי.."
והנה שרים "אין אדיר כאדוני" – עדה, עדה... "מי פילל ומי מילל.."

כולם, כולם באו לי – הם נוכחים, הם קיימים בי, בנו...

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle