עשרת ימי תשובה

הימים ש"בין כסה לעשור", היינו - מראש חודש תשרי כאשר הירח "מכוסה", ועד העשירי בו, ובתוכם ראש השנה ויום כיפור, נקראים בפי העם "הימים הנוראים", "ימי הדין והרחמים", "עשרת ימי התשובה". ימים אלה לפי המסורת הם "ימי דין": בראש השנה עומדים בדין וביום הכיפורים נחתם הדין. לכן תיקנו חז"ל שעל כל אדם מישראל - ועל כלל ישראל - לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה: להתחרט על מעשה רע שעשה בעבר ולקבל עליו ללכת מכאן ואילך בדרך הטוב, להתפלל על עצמו ועל הקרובים אליו, על כלל ישראל ועל העולם כולו.

 

סליחות

מסורת ישראל קבעה את חודש אלול, אחרון חודשי השנה, להתכונן בו לקראת "הימים הנוראים" הפותחים את השנה החדשה, לבדוק מעשינו בשנה שעברה ולתרגל עצמנו במעשים טובים להבא.  בני עדות המזרח נוהגים להשכים קום לתפילת "סליחות" באשמורת הבוקר החל בא' באלול. בני עדות אשכנז נוהגים לומר "סליחות" החל ממוצאי שבת, כשבוע לפני ראש השנה. בני כל העדות ממשיכים באמירת סליחות בכל יום באשמורת הבוקר עד יום הכיפורים.

 

על עשרת ימי תשובה ושבת שובה

עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי "בין כֶּסֶה (יום הלבנה המכוסה) לעשור" - החל מה-1 בו שהוא ארש השנה ועד ה-10 בו שהוא יום הכיפורים, נקראו מקדמת דנא "עשרת ימי תשובה" וכשמם כן הן הם בתפיסה העממית: גם אם ביום הדין של ראש השנה נכתב גזר דינו של האדם על ידי "דיינו של עולם", עדיין ניתנה לאדם השהות לעשות תשובה בטרם ייחתם.

השבת שחלה בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת "שבת -תשובה" על שם עשרת ימי התשובה, וגם "שבת שובה" על שם דברי ההפטרה הנקראת בה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך..." (הושע, י"ד).

בקהילות רבות נהוג שבשת זו משמיע הרב דרשה לעורר את הציבור לחזור בתשובה. זהו, קרוב לוודאי, מנהג עתיק יומין והדברים שלהלן הושמעו, מן הסתם, באותה שעה ממש על ידי הדרשן באזני הציבור:

"שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (הושע, י"ד, ב') - משל לבן מלך שהיה רחוק מאביו מהלך מאה יום. אמרו לו אוהביו: חזור אצל אביך! אמר להם: איני יכול. שלח אביו ואמר לו: הַלֵך  לפי מה שאתה יכול ולפי כוחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך! כך אמר להם הקדוש-ברוך-הוא – "שובו אלי ואשובה אליכם!" (מלאכי, ג', ז')

 

התשובה בעיני הרב אברהם יצחק הכהן קוק

הרגשת החטא מביאה את האדם לתחושת אפסות, לבושה ולפיצול האישיות, אך עצם תחושה זו היא כבר תחילת ההתאוששות - התשובה. בעקבות הרמב"ם מדגיש הרב קוק את ההשקפה, שהאדם יכול לצאת בכוחות עצמו מ"סוגר מצבו המייאש... להשתחרר מחוק הסיבתיות הדטרמיניסטית, ולתת לעצמו חוק סיבתיות חדשה לפי בחירתו." אמנם זו הליכה בשביל צר ומתעקל, אך "אם בשביל זה ילך, איש לא יעצרהו!" גם אם "אין זו דרך הרבים, אלא שביל יחיד, איש איש ושבילו"...

הרב פרופ' פנחס שמואל פלאי - "תשובה - שלוש גישות במחשבה היהודית"

​

מדרשי עשרת ימי תשובה

דרשו ה' בהמצאו (ישעיהו נ"ה, ו') – אמר רבה בר אבוה: "אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (בבלי, ראש השנה, י"ח, א')

"דרשו ה' בהמצאו" – אלו עשרת ימי תשובה שהוא שרוי ביניכם (תנחומא, האזינו)

"תודיעני אורח חיים" (תהילים, ט"ז) – אמרו ישראל "תודיעני אורח חיים", אמר להם הקדוש ברוך הוא "הרי לכם עשרה ימים של תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים (ויקרא רבא, פרשה ל', סימן ב')

"באור פניך יהלכון" (תהילים, פ"ט) – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. (מדרש תהילים)

 

לעולם יראה עצמו אדם כאילו חציו חייב וחציו זכאי

תנו רבנן: לעולם יראה עצמו אדם כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. שנאמר (קהלת, ט') "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", בשביל חטא יחידי שחטא זה איבד ממנו טובות הרבה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", בשביל חטא יחידי שחטא זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

ר' שמעון בר יוחאי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר (יחזקאל ל"ג) "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו". ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (שם) "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו". ונהיה כמחצה עוונות ומחצה זכיות.

תלמוד בבלי, קדושין, מ, ע"ב

 

מדוע תוקעים בשופר ביום הכיפורים?

וכתב רבי האיי, מנהג כל ישראל לתקוע במוצאי יום הכיפורים, ולא מצאנו טעם לומר שהוא חובה, אלא דומה שהוא זכר ליובל, שנאמר בו (ויקרא כ"ה) - "ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם", ולפי שאינו ברור בחשבון זמן היובל, התקינו לתקוע בכל שנה לזכר היובל. והיינו שאמרו (עיין ראש השנה, ח', ב') "מראש השנה ועד יום הכיפורים עבדים נפטרין לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן, וזהו זכר ליובל שהיו עושים בזמן הבית."

וגם תוקעין כמו העבדים שיוצאין לחירות תוקעים לחירות דרור [הרב דוד בר' יוסף אבודרהם]

שופר של יובל מהו? אמרו בגמרא (ראש השנה, ח', ב') "וקדשתם את שנת החמישים שנה" (ויקרא כ"ה) מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה. מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: "מראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשם. כיוון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרים לבעליהן.

 

יום הכיפורים כמועד לתיקון חברתי

ליום הכיפורים במקרא ישנן משמעויות של מעשה של תשובה חברתית - תיקון החברה, והוא המועד שבו משתחררים העבדים והאדמות חוזרות לבעליהן המקוריים בשנת היובל (ויקרא, כ"ה, ב'-י"א):

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ - שַׁבָּת, לַיהוָה:  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ - וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים - שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.

 

הנביא ישעיהו, בדברים שנקראים בהפטרה ביום הכיפורים עצמו, מתריע בפני העם שלאלוהים אין עניין במנהגי האבלות והתענית שביום הצום, אלא בתיקון המעשים והפגמים החברתיים (ישעיהו, נ"ח, ה'-י') :

 

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ - הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי:  אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.

 

גם בתקופת המשנה והתלמוד ניתן לראות התייחסות למעשה התשובה כאל מעשה אקטיבי של תיקון חברתי:

משנה, תענית, פרק ראשון הלכה א':

"סדר תעניות כיצד?...

זקן שבהם אומר לפניכם דברי כיבושין:

אחינו, לא נאמר באנשי נינוה וירא אלוהים את שקם ואת תעניתם אלא: "וירא אלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה".(יונה ג') ובקבלה [בנבואה] מהו אומר? "וקרעו לבבכם, ואל [תקרעו] בגדיכם, ושובו אל ה' אלוהיכם" (יואל ב')"

 

תלמוד בבלי, תענית, דף י"ב ע"ב:

"אמר אביי: מן הבוקר עד חצי היום [של התענית] מעיינים אנחנו בענייני העיר, מכאן ואילך רבע היום אנו קוראים בתורה ובנביאים, ומכאן ואילך מבקשים רחמים, שנאמר: ויקומו ויקראו בספר התורה.

רשי בפירוש ל "מעיינים בענייני העיר":

"דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם, בעסקי בני העיר, אם גזל וחמס בינהם, ומפייסים אותם",

 

זו ההתפיסה של תענית ציבור בקהילה: מחצית היום מוקדש לבירור הבעיות של הצדק - איך לתקן את החיים בתוך העיר? אחר כך קוראים בתורה כדי לבסס את זה, אח"כ מבקשים רחמים בתפילה, ואולי כדי שתהיה סייעתה דשמיא לפעולה הזו.

 

יריב בן אהרון, במאמרו "תיקון החברה כמעשה של תשובה" (שדמות, ס"ח) אומר:

"ואולי הגלות והפיזור הם שמונעים מישראל את הגשמתה השלמה של חברת מופת, שסימנה העתיק: שמיטה ויובל? אולי הפיזור הוא חלק מהויה של עם, שלא מסוגל לעשות תשובה במונחים של המקרא? תשובת ציבור שם המתקן את עצמו, בארצו ובחברתו לאור עקרונותיו המקודשים...

עם החזרה לארץ ישראל, ניתן אולי להשיב ליום הכיפורים ולעשרת ימי התשובה את תכנם המקורי. דהיינו: התשובה קשורה לחידוש פני החברה, לתיקון אי-צדק חברתי. דרך זו, השואבת את השראתה מרעיונות היובל, יש בה מקורות להתרעננות של הציונות, היא מאפשרת לבנות את החיים בארץ מתוך אותה השקפה של מהפכה מתמדת. ספק, אם ליהודי בן זמננו החי בארץ יש אפשרות להתייחס למושג "התשובה", אם אין היא קשורה בטבורה למעשים."

 

והנה, ניתן לראות אצל הרב יהודה חי אלקלעי (הרב הספרדי של זמלין, 1788-1878), תפיסה לפיה גם השיבה לארץ ישראל עצמה היא מעשה של תשובה:

תיבת "תשובה" הוראתה [משמעותה] הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו - "ותשובתו הרמתה, שי שם ביתו (שמואל א', ז', י"ז)... ורבותינו על דרך השְאַלה הניחו את השם הזה לשב מחטאו... וההוראה הראשונה נשכחה כמת מלב. התשובה הכללית היא לפי הוראתה הראשונה - "שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם"... המצווה הזאת הפליגו בה רבותינו, עד שאמרו - כל היוצא מארץ ישראל כאילו עובד עבודה זרה... אם כן אל יקשה בעיניך שאמרתי: שזאת תהיה תשובתינו אליו יתברך..."

"והתשובה הכללית הזאת, ציוו עליה כל הנביאים, כמו שאמר רבנו [הרמב"ם] בהלות תשובה, פ', ז': כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" רצונו לומר, תשובה כללית שישובו ישראל לארץ הקדושה".

"יישוב הארץ הוא בית החולים הגדול הכולל, הוא יעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואי בית ישראל."

 

הרב אלקלעי יכול להסתמך גם על מדרש תנחומא, פרשת בהר סיני, נאמר על סיפור ירידת המשפחה של מחלון וכליון, אלימלך ונעמי מן הארץ:

אמר הקב"ה: אלו עזבו את בני [שנותרו בארץ] והניחו את הארץ שממה, מה כתוב שם? "וימות אלימלך איש  נעמי". ולא היה לבניו ללמוד מאביהם ולחזור לארץ ישראל?! ומה עשו [הבנים]? אף הם נשאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותן, ולא גיירו אותן, שם החת עורפה, שהפכה עורף לחמותה, ושם השניה רות, שראתה דברי דברי חמותה "וישבו שם כעשר שנים", כל עשר שנים הללו היה הקדוש ברוך הוא מתרה בהם שמא יחזרו בתשובה וישובו לארץ ישראל, כיוון שלא עשו תשובה, התחיל לפשות במקניהם ובגמליהם, כיוון שלא הרגישו לעשות תשובה מיד וימותו גם שניהם מחלון וכיליון."

 

כארבעים שנה לאחר הרב אלקלעי, יוצא יוסף חיים ברנר בקריאה שעם ישראל צריך לעשות תשובה, אך לא לטקסי אורח החיים הדתי, אלא לעבודה ומעשים:

ברנר, רשמי שעה, כל כתבי ג', עמ' 401:

ב"פואזיה"[שירה] של סעודות ליל שבת וב"התוכן הגדול" של "הצורך המטאפיזי", לא תחיו את עמנו אף במשהו, אתם בעלי תשובה! לנו, לעמנו, דרושה אדמה, דרושה עבודה תעשייתית, דרושה השכלה אנושית.

...

"תשובה ליהדות"? לא! עבודה אנושית! עבודה חקלאית, עבודה חינוכית, עבודה אומנותית... לנו חופש האדם היחידי יקר מהכל, והחופש - הוא בעבודה, האדם העובד אינו תלוי בדעת אחרים - והוא חופשי. העברי המתחיל לעבוד באמת, לא כאשר עשו אבותיו ואבות בותיו - הוא כבר בזה בן חורין. העברי הגר במושבה עברית ועובד עבודה עברית, אין הוא מתפטר בזה מכל סבלון-האדם, אבל הוא איננו כבר בגלות."

 

כל כתבי ב' (מהדורה ישנה) עמ' 165:

לעבודת-ישוב לאומית, להרחבת הישוב ולתיקונו על-ידי עבודת פועלים יהודים, כלומר ל"חיבת ציון" אמיתית ראוי וראוי לשוב!

חיבת ציון זו תהיה תנועה של חלקי האומה, המסוגלים קודם כל לחזור בתשובה על כל פשעי הגלות ולקבל עליהם תשובת העבודה.

 

עמ' 168:

עלינו לדעת את האמת: היהודי החוזר בתשובה, הבא לארץ ישראל על מנת לעבוד בה, אינו נעשה בן-לילה לאיש עבודה ממדרגה ראשונה...

על כן נחוצים קפיטלים [הון] חברתיים, לאומיים, שיתנו לפועל את המינימום למחייתו - והיהודי הרעב, החוזר בתשובה ורוצה לחיות בעבודתו על רדמת-ישראל, יחיה, במינימום!...

כן היהודים נתונים לכליה, אבל בעל תשובה לא נעשה עדיין בכל זאת, הכלל שלנו. על חיים קלים אין חלקים ידועים מבני עמנו מוכנים לוותר. עדיין יש בינינו הרבה יחסנים [מיוחסים], הרבה "בני מלכים"....

 

 

ואהרון דוד גורדון, בגישה דומה, מהדהד את תפילת הוידוי  "על חטא שחטאנו"* המוכרת מיום הכיפורים, וקורא להגשמת מעשה התשובה והוידוי בשיה בפועל אל עבודת האדמה (האדם והטבע, עמ' 365):

 

"הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו "עצמנו", שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה - שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות - נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב."

 

 

* לפי  התפילה: "... ועל חטא שחטאנו לפניך בשגגה, ועל חטא שחטאנו לפניך בזדון, ועל חטא שחטאנו לפניך בסתר, ועל חטא שחטאנו לפניך בגלוי, ועל חטא שחטאנו לפניך באונס, ועל חטא שחטאנו לפניך ברצון..."