את חג הפורים המצאנו אנחנו, בעזרת אחשוורוש והמן הרשע, אבל לא את התחפושות.
אלה קדמו לנו ולבני האדם בכלל, וכל מי שמביט בטבע בעין חוקרת ימצא בו תחפושות העולות על כל דמיון אנושי. החוקרים עדיין חלוקים ביניהם בשאלה מהו התהליך המביא יצור כלשהו להתחפש, להידמות למישהו אחר, להעלם או להתבלט. כצופים בטבע אנחנו חייבים לקבוע כי אם גם איננו יודעים בדיוק מה המנגנון הפועל, הנה התוצאות משכנעות ביותר.

מבין התחפושות השונות והמשונות נזכיר שלוש קבוצות:

ראשונה, הדומה ביותר לפורים שלנו, היא של צבעי ראווה, התראה והפחדה. היצור מתקשט, מתהדר בנוצות, ברעמה, בצבעים, מתבלט מאד בסביבתו, ובוודאי הוא רוצה לומר בכך משהו. לפעמים אולי פירוש הדבר כך בלשוננו: " הנה זה אני, הבריון, הדוקר, הארסי, שבשרו אינו ראוי למאכל – ואני מכריז על כך ברבים, שלא תתחילו אתי, כי זה לא כדאי לכם". כזה הוא הבואש השחור-לבן של אמריקה, ואולי גם דג הזהרון הארסי ממפרץ אילת. דג צבעוני זה מרחף לו בנחת במימי ים-סוף, מנפנף קלות בסנפיריו הגדולים, איננו רץ ואיננו בורח. אוי למי שיידקר בקוציו הארסיים, והדבר ידוע כנראה ליצורי הים. אין לנו הסבר פשוט כל כך לצבעים הזוהרים של דגים רבים אחרים באותו ים, המוכָרים כל כך למי שצלל בים סוף או ביקר באקווריום.

צבעי ראווה נפוצים מאד אצל זכרים של עופות, בייחוד בעונת הייחום. ההסבר הפשוט להתהדרות הזו אומר כי הזכר מתכוון לכבוש ביופיו את ליבה של הנקבה, אלא שהדבר מוקשה: מי אומר כי היא מוכנה ללכת אחרי היופי של טיפש כזה, המסכן את חייו בכך שהוא מתבלט ומזמין אליו טורפים? יש אומרים כי היא הנותנת: לא יופי הוא מפגין, אלא גבורה. הטווס הזכר, הפורש את זנבו הצבעוני, שהוא מכשול בסבך וסיכון לחייו גם יחד, הריהו כאומר לגברת: אם את רוצה באב גיבור לצאצאיך, שיהיו גיבורים כמותו, הסתכלי עלי: אני מסתכן ואינני מפחד!

 

הקבוצה השנייה היא של מתחפשים ממש, אלה המתחזים למישהו אחר מטעמי בטחון או תועלת. ידועה הדבורנית שלנו, מין סחלב שפרחיו מתחפשים לדבורה או לחרק דומה. זהו מעשה רמאות ממש: חרקים זכרים עולים על הפרח, בהנחה שהם יוכלו להזדווג אתו. הם יורדים מאוכזבים אך לא מיואשים, ומחפשים את מזלם אצל פרח אחר של דבורנית. בינתיים עשה להם הפרח קרניים: למצחם נצמדו שני גושי אבקה, והם מעבירים אותה מפרח לפרח ומאביקים אותו. זוהי דוגמה קלסית לשותפות לא הדדית כאשר האחד נהנה והשני אינו מרוויח דבר.

ושוב לים אילת, שיש בו דג קטן הקרוי נַקּאי, משום שהוא נכנס לפיות של דגים גדולים וטורפים ומנקה אותם מטפילים. הדגים מכירים אותו ואינם נוגעים בו לרעה, גם כשהוא משוטט בתוך לועם הפעור. דומה לו מאד דג אחר, הקרוי מטְען, משום שהוא מטעה את הדגים: הוא איננו מנקה אותם והם אינם טורפים אותו, משום שהם חושבים אותו לנקאי.

לתחפושת זו צריך אולי לשייך גם את העיניים המדומות על כנפיהם של פרפרים שונים, כגון שבתאי השקד, ועל זחלי פרפרים, כגון הזחל של רפרף הגפן. אלה הם ציורים בלבד, אך הם נראים כעיניים מרושעות ומפחידות.

 

בקבוצה השלישית מצויים היצורים שצבעיהם צבעי הסוואה, או בלשון הילדים הם מתחפשים לשום-דבר, נעלמים בסביבה ומתמזגים אתה. יש ביניהם נטרפים, הנעלמים כדי שלא יטרפו אותם, ויש טורפים, המתעלמים בדרך זו מעיני הטרף. דגי קרקע ארסיים בים סוף, כגון אבנון ועקרבנון, מתחפשים לאבן מונחת על הקרקע. יצורים מדבריים שונים, כגון גמל שלמה מדברי וחרדון המדבר, מתחפשים לחצץ. חרקים שונים מתחפשים לענף או לעלה, ומפורסמת ביותר הזיקית, המחליפה את צבעיה לפי הרקע שהיא נמצאת בו.

לכל אלה, וגם לנו, חג פורים שמח.