במקור קבלת השבת היא חלק מתפילת הציבור בבית הכנסת. היא כוללת מזמורי תהילים, פיוטים וקטעי תלמוד וזוהר, הנאמרים עם כניסת השבת, בין תפילת מנחה לתפילת מעריב של שבת.

יתכן שלמנהג שורשים כבר בתקופת התלמוד: רבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת והיה אומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", ור' ינאי היה לובש בגדי השבת ואומר "בואי כלה, בואי כלה".

(תלמוד בבלי, שבת, קי"ט, ע"א)

 

קבלת השבת כפי שנהוגה כיום מקורה בצפת, במאה ה16. האר"י ותלמידיו נהגו להתעטף בגדי לבן ולצאת ולקבל את השבת בשדה, מחוץ לעיר, בשירה ותפילה.

הפיוט המפורסם "לכה דודי" של ר' שלמה אלקבץ הוא אחד מן הקטעים המיוחדים לקבלת השבת.

מנהג צפת התקבל בעדות אשכנז וברוב עדות ספרד. בחלק מן העדות קוראים לפני קבלת השבת את "שיר השירים".

בקיבוצים ובקהילות יהודיות שאינן חיות לפי ההלכה התפתחה מסורת של "קבלת שבת" חופשית; טקס יחוד השבת על פי רב ממוקד בשלושת הסמלים המרכזיים של ערב שבת: הדלקת נרות, קידוש על פרי הגפן, ברכת החלה. מתווספים לטקס גם שירה ונגינה, קריאה ועיון בפרשת השבוע, שיחה ושיתוף משפחתיים או קהילתיים. כל קהילה או קבוצה עיצבה ומעצבת את טקסיה כך שיבטאו את דרכה, ערכיה והחזון שלה וכך שיתאימו לצרכיה.