לפתע פתאום צף ועולה לנגד עיני היום האחרון בגיטו, כשאני וישראל בעלי ניסנו לחפש עזרה להציל את ילדתנו הפעוטה, ופנינו אל שוטר יהודי מכירנו, שמו פרלשטיין. שוטר זה גר בימים ההם ברחוב דז'לנא 9, שם שכנו השוטרים היהודים עם משפחותיהם. משפחתו של פרלשטיין אהבה מאוד את תמרלי הפעוטה, ומששמעו שחטפוה למשלוח פכרו את אצבעות ידיהם. פרלשטיין, שהיה אותה שעה בחדר, הסיר את כובע השוטרים שלו מראשו, ומסר אותו עם תעודותיו לישראל.

"רוץ מהר לאומשלאגפלאץ (כיכר המשלוחים)", קרא, "והודיע לקצין התורן שילדתך בין הילדים החטופים. בטוחני שיעלה בידך להחזיר את תמרלי, שכן משפחות השוטרים מוגנות הן. הקרונות עדיין בכיכר, והמשלוח לא יזוז אלא בחצות הלילה".

בידיים רועדות חטף ישראל את הכובע, ולי אמר לחכות אצל משפחת פרלשטיין. משהגיע לדלת הוסיף השוטר הערה קטנה: "ישראל, שכחתי לומר לך, שבדרך עליך לחטוף מישהו, מבוגר או ילד, שיבוא במקומה של תמרלי, שכן מספר הנפשות במשלוח חייב להתאים".

נעמד ישראל כמאובן. דומה היה שאינו תופס כרגע במה מדובר. אבל מיד הסיר את כובע המשטרה מראשו, וניחו עם התעודות על השולחן.

"ילדתי היחידה", שמעתי את דבריו החנוקים, "ילדתי היחידה, רק אותה אני רשאי להקריב קרבן, רק את שלי, רק את שלי!!"